רגע, מה?

אנחנו כלכך אנושיים, אני ואתה. 

אנחנו מדברים שעות, על הכל, ואני הכי טובה כשאני איתך. אני מציגה את הכל, חושפת בפניך את כל הצלקות ואתה בפניי. זה מוזר, זה הכי מוזר כי הסיפור שלנו הוא קצת כמו הסיפור שלא נגמר לעולם, אותה גברת בשינוי אדרת, הקשר שלנו משתנה כל תקופה ונשאר אותו דבר.

אני אוהבת אותך

אתה אוהב אותי

ואנחנו שוכבים מחובקים על המיטה. וזה מה שאנחנו עושים, כמו ילדים בכיתה ו'. אולי יש משהו פתאטי בזה אבל פתאום הבנתי שאתה זה שבאמת מכיר, באמת מקשיב, ולא מבקש כלום חוץ ממני כעצמי והחיבוק הזה שאני יותר משמחה לתת ולקבל. וכשאתה אומר לי שיש לך אחרת בראש זה לא משנה בכלל כי זה לא קשור למה שקורה כאן כרגע. זה פשוט, ואולי בעצם ממש לא.

כי כרגע אני אוהבת להיות איתך ולדבר איתך ולהקשיב לך ולהיות שם. אבל אני חושבת שברגע שיהיה לי משהו אחר, מישהו אחר, זה יפסיק להיות כמו שזה, וכמו עוף חול הקשר שלנו ימות ויוולד מחדש בגלגולו הרביעי כמו שהיה כשהייתה לך חברה. וזה בסדר, ושנינו יודעים שזה יקרה, בלתי נמנע.

אולי אגיד לך את זה פעם, אבל בינתיים אסתפק בלציין את זה לעצמי-

תודה. תודה שאתה גורם לי להרגיש שווה, תודה שאתה דואג לי דאגה אמיתית. תודה שאתה לא שופט אותי

אף פעם. תודה שאתה שם. 

תודה שאתה גורם לי להרגיש שאוהבים אותי באמת בלי קשר לאיך אני נראת, תודה שאתה גורם לי להרגיש בבית. 

ירדן.