רגע, מה?

חג החירות. הלוואי והייתי יכולה למצוא את הדרך לצאת מהכבלים הפרטיים שלי.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומה זה חופש בכלל? ניצחון האדם על עצמו.

הכבלים שלי. זה הלהגיד "לא נעים". זה לפחד לדבר עם אנשים חדשים. זה לבחון את עצמי במיליון מסננות, זה לרדת על עצמי בכל הזדמנות. אני מבינה שאני חייבת לאהוב את עצמי כי אני אקבל מספיק שיט מאנשים אחרים שאני לא צריכה להוסיף אליו.

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שאני שווה משהו בכלל. אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שיש מעבר למגע ולנראות החיצונית, ובמקום ההוא נמצא המקום הנוח שלי.

מסיבות זה לא המקום שלי להרגיש בנוח. דיון אינטלקטואלי כן.

אבל שוב הכבלים האלה, הלוואי והייתי חופשייה בלי מפתח האלכוהול הזמני. הלוואי והייתי מפצחת כבר את החידה הזאת שנקראת אהבה עצמית. הלוואי והייתי רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל, ומפסיקה עם הקנאה המטומטמת הזאת בבנות שלעולם לא אהיה כמוהן וזה בסדר. איכשהו, זה בסדר.

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שאני שווה.

אני כל הזמן צריכה לעשות רשימה בראש של האנשים שאוהבים אותי.

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שיש עוד כלכך הרבה יותר מזה וזה בסדר לא להיות מושלמת בהכל.

יותר ממה שאוהבים אותי, אני יודעת שאני מסוגלת לאהוב חזק. אני מסוגלת ליפול מרוב אהבה ואני מסוגלת להכיל אנשים יחד עם הפצעים שלהם והצחוקים שלהם ואת כל כולם וזה מרגיש כל כך טוב.

אני מסוגלת לאהוב, וזה משהו שצריך לדעת והוא לא מובן מאליו.

אולי זאת התשובה שלי.

להסתכל על הכל באהבה גדולה.

שיהיה לכולנו חג שמח וכיפי,

ירדן.