אני ביער מכושף, השיערות על הידיים סומרות והבטן מתהפכת באינטואיציה שמבשרת לי רעות. אני הולכת.על קצות האצבעות, מביטה מסביב. אני בבית, בטוחה מכל הרוע בעולם, אבל אחרי מאות ספרים הדמיון שלי פשוט מתעלם מזה. התגובה של הגוף אמיתית.
לא טוב.
"אז למה את נשארת?" הוא שואל אותי, כאילו זה כלכך פשוט. מנסה לחשוב על משפט שמסכם שש שנים של התנסות ושל ערכים. מנסה להסביר לו שאני בתנועה וכאן לא סתם פורשים, כאן מתמודדים אחד עם השני ומדברים. מנסה להסביר לו במשפט עלוב שעם כל הקושי אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר.
לא טוב.
מה כבר יכול לקרות? בתת מודע הדמיון עובד שעות נוספות וממציא מפלצות שמסתתרות בצללים, יתושים עוקצים, מכשפה רעה, אסור לי להיות פה. מתקדמת צעד צעד כשאני יחפה, ולמרות שיער לא כואב לי. זה הדמיון שלי ויקרה בו מה שאני רוצה.
לא טוב.
המון מחשבות של אולי זאת אני. נתקלתי בעמוד בפייסבוק שמסביר על שיטות NLP וזה לא יוצא לי מהראש. אולי אני צריכה לשנות את ההתנהגות שלי כדי ליצור לעצמי מקום חדש בחברה, מקום שהוא לא בשוליים. זה לא שאני לא מסוגלת. אבל פה..פה נוח לי, פה אני יודעת מה מצפים ממני, פה אני יכולה להיות מוזרה, לצחוק. בלי סיבה, להוציא את הגיקיות שבי.
אני לא רוצה להשתנות כדי להתאים את עצמי לאף אחד. יש בי המון, אני יודעת.
בסדר.
כבר נגמרו לי הרעיונות. למה אני פה? יש איזושהי משימה חוץ מללכת? המשחק הזה נהייה מעייף. לוקחת את הנעליים ועולה הביתה.
בסדר?
תחושת האינטואיציה הלא טובה מהילדות מורגשת מידיי. אף אחד לא בא. מקווה שכשלם יזכרו את היומולדת שלי בעוד חודש. לבד, בודד, לא מבוסס.
אני עייפה ומאוחר
הלוואי שיפסיקו לעייף אותי, הלוואי ואמצא את הכוחות לא להתייאש ולגשת, שוב ושוב כי זאת אני והם לא מכירים אותי בכלל.
איזו טרגדיה
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
