רגע, מה?

ותוך כדי שארז מחבק אותי מלפנים, אחותי מחזיקה אותי מאחור, הדמעות לא יכלו שלא לזלוג מעצמן.

אלו דמעות של ילדה בת 9 שאין לה חברים

דמעות של בת 14 שצריכה לשנות את עצמה כדי להיות חלק

דמעות של אושר כזה, כי כאן, בין השניים האהובים עליי, אני מרגישה בבית. לא הרגשתי בבית המון זמן.

אני מושכת את הזמן, לא מרפה, שואפת לריאות את החיבוק הזה, שמה לב לכל הגוף שלי, יוצרת זיכרון. יודעת כבר מעכשיו שאצטרך את החיבוק הזה בזמנים קשים, את הזיכרון שלו לפחות.

זה קשה להרגיש לבד, להרגיש לא קשורה, לקבל מנה של דה-לגיטימציה לכל המעשים שלי.

הרגשתי בבית. התגעגעתי כלכך. בלי הלחץ של אמא, בלי המסכות, אפס שיפוטיות.

יהיה בסדר, אני יודעת.

אבל החיבוק הזה..והאנשים האלו..אני יודעת שיש לי מקום, הוא קיים. וזה בסדר.