רגע, מה?

סבא שלי מת.

הוא בן 87, עם דימנציה וסרטן עור אלים. התחיל הקרנות לפני שבוע ושלושה ימים לתוך ההקרנות הוא מת. קו ישר. 

ו..הטוויסט:

מדא התליחו להחיות אותו. אבל הוא לא יתעורר יותר.מוות קליני. צמח. אפס גלי מוח. קליפה נושמת בעזרת מכונות. 

הבנאדם מת. הוא לא יישן ולא יאכל ולא יפתור תרגילים במתמטיקה ולא ישתעשע עם מקל הליכה ולא יכין לי ארוחת ערב כמו שאני אוהבת.

מת.

חי.

נושם בעזרת מכונה. 

קליפה

מת

חי

לא חי

לא יחזור

מת, נו.

מ-ת.

חי. בבית חולים. 

מדינה מטומטת, כי אסור לנתק את המכונה. זאת אומרת שהוא יהיה ככה במצב הזה, עד שהגוף שלו יבין שאין לו בשביל מה לחיות יותר. הוא יכול לחיות מצוין אבל מה זה שווה אם אין מי שיהנה מהגוף הזה? זה כואב. זה עוול. לנו וגם לו. אני לא מבינה את ההגיון, שמישהו יסביר לי את ההגיון מאחורי הטמטום הזה.

מוות קליני זה מוות. למה אי אפשר פשוט לתת לו למות. לתת לנו את הסגירה. את ההשלמה. כי הוא לא מת והוא לא חי וככה החיים שלנו נראים. תוכניות שיכולות להתבטל ברגע, שמחה מעורבבת באושר, רגשות ש..אני לא יודעת בכלל מה להרגיש.

זה מרגיש קהה. רדום. 

סבא שלי היה הכי מדהים בכל העולם והוא לא יחזור להיות הבנאדם הזה. והוא שוכב שם סתם. כי מישהו החליט שמוות קליני זה לא מספיק טוב כדי לנתק את המכונות. 

אני בסדר יחסית, אל תדאגו. מנסה לעטוף את עצמי באהבה. משתדלת לחיות כרגיל בינתיים. זה כואב אבל אני קצת מדחיקה את זה.

ירדן