רגע, מה?

קלישאה מהסרטים:

הרשע/הילד הבריון/ כל משהו אחר, מתכננים תוכנית זדונית בפעם השנייה. הם חזקים, ובדיוק ברגע שהתוכנית המרושעת יוצאת לפועל, עם מוזיקה דרמטית וקלואוז-אפ לפנים של הגיבור, הוא מפוצץ אותם/מכניס אותם לכלא, וואטאבר, בעודו אומר בדרמטיות מוגזמת:"כזה אני. איש שלא מאמין בהזדמנויות שניות." ובום, הכל מתפוצץ, הגיבורים ניצחו והרשעים הלכו לגיהנום ואנחנו נותרנו לתהות מה זה בכלל אומר לא לתת הזדמנות שנייה. ככל שאני חושבת על זה יותר, הזמנות שנייה זה אחלה דבר לפעמים. 

זה מצרך נדיר, הזדמנויות שניות. זה להתחיל מהתחלה, ליצור מחדש, לקבל אמון מהסובבים אותך. זה כמו לחזור בזמן ביום הכי גרוע של החיים שלך ולעשות אותו מחדש רק הרבה, הרבה יותר טוב.

מה אני מנסה להגיד?

מעבר למטאפורות שיש לי הרבה אהבה אליהן, קיבלתי הזדמנות שנייה. במשך שנה גרתי בשנת שירות עם קבוצה ש...הייתה בערך כמו כל קבוצה אחרת בחיים שלי, כלומר- הייתי האאוטסיידרית, לא הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי בלי שישפטו אותי, וביליתי הרבה יותר מידי זמן בסמארטפון במקום עם האנשים שגרתי איתם. זה הגיע למצבים די גרועים.

אבל היום! היום עברתי לקבוצה אחרת. נכון, זה ממש שונה כי אנחנו נהיה בצבא ולא נגור ביחד. אבל יש לי הזדמנות נדירה במיוחד להתחיל הכל מהתחלה והפעם כמו שצריך.

לא לפחד להציג את עצמי ולהיות עצמי כמו שצריך. אני חושבת שחלק מהעניין הוא שאנשים לא ראו אותי כמו שאני באמת. הייתי גרסה חיוורת ולא סימפטית של עצמי, מההתחלה. אחר כך זה היהה הדיכאון הזה שפשוט מנע ממני את הרצון והיכולת להתחבר, ובכלל, היה מאחר מידי.

אבל עכשיו? עכשיו אני מלאת מוטיבציה. כן, זה מפחיד בטירוף ובטח יהיה ממש קשה. אבל אני רוצה להאמין שההזדמנות השנייה הזאת שיש לי תגרום לדברים להתנהל אחרת. להיות אחרת. למצוא קבוצת שווים שאני מרגישה בה באמת בנוח. בית.

בנושא אחר, אני לא יודעת אם מרד הנעורים שלי התחיל מאוחר מידי כי באמת שאני עוד שנייה כבר אהיה בת 20, או שבאמת אובייקטיבית המצב הוא כזה, אבל אני לא יכולה לגור עוד שנייה אחת בבית. זה לא שמתעללים בי או משהו כזה, זה לא המצב. אבל זה מין תחושה תמידית שיש לי שאני לא בסדר. שאני יותר צריכה לנקות ולסדר ולעשות מכונות כביסה ואסור להתבטל ובאמת כמה שאני לא עושה זה עדיין לא מספיק. זה לחיות בבית במתח תמידי שאמא שלי יוצרת. אני לא יודעת, לפעמים אני נשמעת לעצמי טיפה קטנונית אבל ההרגשה הזאת אמיתית לחלוטין. גם גרתי כבר מחוץ לבית..ולהיות לא בבית עשה טוב. אני רוצה להגיד שזה עשה טוב ליחסים עם אמא אבל תכלס נראה לי שרק התרחקנו והמרחק גורם לזה להראות כאילו הכל בסדר. האמת..שאני ואמא לא באמת מדברות על דברים. יש לי את אחותי בשביל זה וכל מיני מדריכים מהתנועה. אה, וגם יש את העניין הזה של האוכל. אני שונאת לאכול לידה מאז שהיא אמרה לי שאני נורא שמנה ואני חייבת לרזות והיא לא יכולה לראות אותי ככה יותר. משטר גוף מזדיין בתוך הבית שלי.

אז ביקשתי כבר להיות בבסיס סגור בצבא. מתגייסת עוד חודשיים, שזה טוב ובלתי יאמן שזה קורה אחרי שנתיים ומשהו של תהליך התנדבות מייגע.

בכלל כתבתי את הפוסט הזה כדי שלא יהיה לי משעמם בזמן שהפרק של arrow נטען. חיי המלשב שלי מסתכמים בלהכין דברים לקן שעוד לא סיימתי ולראות סדרות טלוויזיה. (את העונה של "פלאש" ראיתי בשלושה ימים. 23 פרקים כפול 45 דק' כל אחד. תעשו חישוב. אמאלה.)

לילה טוב

ירדן