רגע, מה?

אני לא רוצה יותר. לא רוצה יותר להיות לבד, לא רוצה יותר להשקיע לכלום, תחושת הכשלון מיצתה את עצמה, להתראות שלום וביי.

לא פעם ולא פעמיים שאלו אותי: "תגידי, זה לא קשה?" או הסתכלו עליי בעיניים פקוחות מפליאה למשמע הנסיעות שאני עושה כל יום או כמות האנשים שאני גרה איתם, ולכולם הייתה לי תשובה זהה. הייתי מחייכת חיוך מתוק ואומרת:"כן, לפעמים זה לא פשוט, ולפעמים יש ויכוחים. אבל אני בחרתי להכנס לזה כי אני מאמינה בזה. זאת הייתה הבחירה שלי."  זה היה משתיק אותם, פחות או יותר. הבנתי היום שעד סוף חיי החיים שלי יהיו הבחירה שלי. אפילו לצבא אני מתגייסת מבחירה. 

אני מאמינה בהרבה דברים. לפעמים יש דרך פשוטה כדי להגשים אותם, לחיות את הדברים שאני מאמינה בהם, ולפעמים לא. אבל זה לא מספיק. כי נניח השנה, האמנתי בכל הלב במה שעשיתי. לא מתחרטת לרגע אחד. אבל...לא הייתי חוזרת עליה גם אם היו מציעים לי הון. חייתי חודשים בתהומות. הייתי במקומות עם עוד 1000 אנשים והרגשתי כאילו שאני על אי בודד. הרגשתי לא טובה מספיק. 

הרגשתי כאילו אף אחד לא יכול לאהוב אותי. לפעמים זה הרגיש כאילו אני בכלל לא ראויה לאהבה.

אז עכשיו אין לי כוח ולא מוטיבציה. מנסה לחשוב על איך ממשיכים הלאה ויוצאים מזה ולא הורסים את ההזדמנות המופלאה שניתנה לי להתחיל מחדש. יחד עם כל הבחירה הזאת, אני חושבת על העתיד והוא מכוסה בעננים של אפור. אני לא יכולה לחשוב על משהו שאני אוכל להתמיד בו, בכל דבר אני פתאום רואה את הקושי ואת הלילות חסרי השינה ואת הסבל, בכל דבר. קצת גורם לי להתגעגע לפעם, כשהבחירה הייתה קטנה עד לא קיימת, להתגעגע לתחושה של בית שאין לי עכשיו, להתגעגע אליו. עוד לא הבנתי איך אני מרימה את עצמי ומתחילה מחדש. עוד לא החלטתי מה לבחור.

אני חושבת שאולי זה צריך לעודד אותי: הבנתי שתמיד יהיו תהומות, תמיד יהיו עליות אבל גם צוקים של ירוק ושמחה ואושר.מה שהופך את החרא לנסבל הוא ש*אני בחרתי בו*. 

הבנתי גם שאני צריכה לנסח מטרה כדי שהחרא לא יהיה לחינם. מה אני מגדירה כהצלחה? אושר? כסף? אהבה? ידע? ברגע שאדע לאן, אני אצליח להוציא את עצמי וללכת לשם. אבל כרגע אני פשוט לא יודעת.

אז..מה ההגדרה שלכם להצלחה? 

לילה טוב,

ירדן.