אני מנומנמת. חצי ערה חצי חולמת, והמחשבות רצות. אתה לידי, חצי נרדם, הראש על כתף שלי והנשימות שלך מחממות לי את העור. חם לי בלב, מין אושר כזה כי מה שלא יהיה אתה חלק מהבית שלי. המקום שלי.
חשבתי להגיד לך שלפעמים אני חושבת על כשתמות.
וזה יהיה ממש עצוב ואני אבכה את החיים ובהלוויה שלך אני אראה את כולם וארצה למות והכי יהיה קשה זה לדעת שאף אחד לא יודע מה אני בשבילך ומה אתה בשבילי.
לדעת שאני אולי היחידה שראתה אותך במצבים שאף אחד אחר לא ראה. לדעת שהחשיפה שלי אליך ושלך אליי היא ענקית. לראות את קצות העצבים והנקודות הרגישות ולא לשפוט אלא לחייך וללטף ברכות את כל ההלקאה העצמית והפחד התהומי הזה להיפגע.
אני לעולם לא אפגע בך. אתה לעולם לא תפגע בי. ויש משהו בידיעה הזאת שגורמת להכל להרגיש יקר כלכך. ברור שזה לא ימשך לנצח, כן? אבל זה יקר.
וממש חבל על זה, עכשיו כשאתה מת. איבדתי את הבית שלי ואף אחד לא יודע. ואני מתגעגעת.
אני בטח אסתכל על כל החברים שלך וארגיש הכי מתנשאת כי אני ראיתי אותך ככה. ואני יודעת א כל מה שהם לא.
כל זה עובר לי תוך שנייה בראש ואני חושבת אם להגיד לך ובסוף מחליטה שלא. מסתובבת על הצד ונצמדת אליך, אל החום שלך.
"מה את מחייכת?"
"כיף לי"
נרדמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
