רגע, מה?

נראה לי שאמא שלי מבינה שאני כבר די גדולה סך הכל, ואני הבת הקטנה, ובזמן האחרון יש לה מין פרצי אהבה אליי. לא מתלוננת:

"תגידי, את יודעת כמה שאני חולה עלייך, כמה טובה את, איפה יש דברים כאלה?? איפה??"

-"אין דברים כאלה"

"באמת שאין. אין עלייך בעולם!"

-"די אמא, את גורמת לי להסמיק"

"אז מה"

-"גם את יודעת, זה לא שאני מושלמת או משהו. כולה בת אדם"

"ברור שאת לא מושלמת. אם היית מושלמת לא היית שווה שקל."

-"מה זאת אומרת? למה?"

"כי אנשים לא אוהבים אנשים מושלמים. זה מרגיש מהסרטים, סינטתי ולא אמיתי, לא מציאותי"

-"אה"

-"תגידי, את עדיין עם הג'ינס עכשיו שהיית איתו כל היום בחוץ על המיטה שלך?"

"לא הייתי בחוץ, הייתי רק אצל סבתא ובבית"

-"רק דיברנו על להיות מושלמת ותראי, הנה את לא."

(היא לא אוהבת שאני עם הבגדים מהיום על המיטה בלילה כי הם כאילו מלוכלכים. אני לא באמת מורידה אותם כי זה לא מפריע לי)