רגע, מה?

יש המון דברים שכל אחד מהם יכול למלא קטע נפרד, המוח מלא בחצאי משפטים על נושאים שונים עד שלרגע חשבתי לא לכתוב כלום וזהו.

אני מרגישה שאני חייבת לעצמי את המקום הזה לתעד את הכל כי לא אהיה בת 19 לנצח. וכמו קצת שכחתי איך זה להיות בת 12 או 15, אני אשמח שהכל יהיה מתועד לאי שם בעתיד.

אז הנה מה שקורה:

אני רוצה להתחיל שירות לאומי, של שנה. אני רוצה להיות משמעותית. אני רוצה משהו מפתח ומספק, ואני רוצה משהו שיוציא אותי מהבית. אז שירות לאומי נראה כמו מקום טוב לכל זה.

אעדכן.

התחלתי להבין שאני פשוט צריכה להתחיל לעשות, כי אין דבר כזה “זמן מתאים“. זה כמו שכשהייתי בשנת שירות תמיד אמרתי שזה לא הזמן לזוגיות. לא הזמן לאהבה. לא זמן ללמוד ערבית. כל מיני כאלה, ומצאתי את עצמי אומרת את זה גם עכשיו. זה בולשיט. פתאום חשבתי על אחד הספרים שאהבתי בתור ילדה, “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים“ של ד”ר סוס. הבנתי שאני עכשיו מהאנשים שלא יוצאים, הם מחכים. מחכים לסתיו, מחכים לעבודה, מחכים בתור, מחכים למשיח. לאביר על הסוס. קצת כאב להבין את זה.

אני מרגישה שאני מתמודדת עם דברים שאין לי כלים להתמודד איתם, אין לי הכוונה אמיתית. מתמודדת עם החיים, עם מה לעשות עכשיו..דברים שאנשים מתמודדים איתם רק אחרי הצבא או אחרי הטיול ואני לא יכולה שלא לחשוב שכל מה שאני עושה הוא לדחות את הרגע שבו אחליט מה לעשות כבר. אז כן, אני רוצה לעשות שירות לאומי כי זה יפתח אותי, זה חשוב ומספק ובעל משמעות. אבל יש לי מין קול קטן בראש שאומר שזה סתם שטויות כי אני מפחדת. מפחדת להתמודד עם ההלאה. ואולי..זאת אומרת, אולי זה בסדר. כי אני לא ממהרת, כי אני רק בת 19, כי באמת אנשים בגיל שלי לא נדרשים להתמודד עם זה אז למה אני כן?

לא יודעת.

אבל זה הפחד הזה שמשאיר אותי במקום, הפחד והרצון הכן לעצמאות כי אני לא אבקש מאמא שלי כסף כדי לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות בעצמי. (וגם כי היא רוצה שאני אלך ללמוד וכל דבר אחר הוא בזבוז זמן מבחינתה). אבל הפחד, הפחד הזה. חיים עצמאיים זה מפחיד. להיות מבוגרת זה מלחיץ. אני לא ממש יודעת מה לעשות והכל בודד נורא כי אני היחידה שיכולה להחליט בסופו של דבר, בסוף של היום זה אני מול הפחד שלי וזהו זה. החיים שלי, לטוב ולרע.

הכל נורא מתקשר לי עם מושג ה“הצלחה“. אני די בטוחה שכתבתי על זה כבר אבל הכל מסתכם באיך אני חושבת שהצלחה נראית. ויותר מתבהר לי שהחיים הם מה שאני עושה מהם. שאין מטרה. אין משמעות חוץ מהמשמעות שאני נותנת, ומהאנשים שסובבים אותי. 

אז אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. בינתיים אני רוצה רק להפוך את השגרה שלי למשהו שאני מאמינה בו.