רגע, מה?

אני חושבת שהדבר הכי קיצוני, הכי מורד שמישהי או מישהו יכולים לעשות בתקופה שאנחנו חיים בה זה לאהוב את עצמה. ככה. כמו שהיא. חשבתי על זה ויש כלכך הרבה אנשים שמרוויחים מזה שאנחנו רוצות ורוצים להיות דברים שהם לא אנחנו ודברים שאף פעם לא נוכל להשיג. הם לקחו את המושג אושר ושחטו אותו על מסלול, מנסים לגרום לנו לחשוב שאם רק נקנה את זה או נהיה כאלה נהיה מאושרים. זה מרדף שלא יגמר לעולם. אין אינטרס לקבוצות כוח רבות בעולם שנהיה מאושרים. מאושר אמיתי לא מגלגלים מיליארדים. אז אם אנחנו רזות אז אנחנו צריכות ציצי גדול, ואם אתה חתיך אבל ביישן אז משהו לא בסדר בגבריות שלך. זה אף פעם לא מספיק. אי אפשר להגיע ל“שם“, המקום הזה שהכל מושלם ומצאנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים ואפשר להפסיק את הרדיפה הזאת אחרי האושר המדומה. המקום הזה לא קיים במירוץ שאנחנו משתתפים בו. מירוץ של תרבות הצריכה ואידיאל היופי, מירוץ שבו יש הרבה יותר מידי מקום לפטריארכיה, לדיכוי.

אז החלטתי שדי. אני לא מוכנה לקחת חלק בזה. אז אני הולכת.לאהוב את עצמי ואת חברים שלי ואת כל מי שמסביב. כמו שהם. על הפגמים הקטנים והשומן בצדדים, על השיניים העקומות ועל הימים האלה שהכל לא מסתדר ואני בטוחה שהעולם כולו נגדי. לא אתן לאף תאגיד, לשום דבר, להגיד שאני לא טובה מספיק או לא יפה מספיק או לא מוכשרת מספיק. כי אני כן, וגם אתם.

ואני הולכת לעשות טוב בעולם הזה, לאן שלא אגיע. וזה יהיה מדד ההצלחה שלי.

כי נמאס לי לשמוע על עוד טרנסג׳נדר שהתאבד, על עוד נערה במחלקה סגורה, על שמנופוביה ולהטופוביה. די.

אז אני לא חלק מזה יותר. אני לא יודעת מה המשמעות היומיומית של הדברים האלה אבל אני חושבת שמודעות והסתכלות ביקורתית על דברים זה כבר טוב. 

אני מחוץ למירוץ הזה.

אוהבת אתכם. ככה, מקסימים כמו שאתם, שורת כניסה בסטטיסטיקות שלי.

לילה טוב,

ירדן.