רגע, מה?

סבא שלי נפטר ביולי ולא ממש היה לי את האפשרות לעכל את זה כי זה קרה כמה ימים לפני הקורס מדריכים שהדרכתי בו. אני גם הייתי מאוד בסדר עם המוות שלו. אף אחד בריא לא רוצה למות בשום צורה אבל הוא היה בן 86, והיה בקומה שבועיים לפני שהוא נפטר סופית. אפילו כתבתי על זה פוסט שהגיע למומלצים. אז בעיניי הוא חיי את חיו, היה מאוד מוערך וזה סופו של כל אדם. שום דבר טרגי בזה.

בכל אופן, הייתי אצל חברה וצפינו בסרטון של המסיבת סיום שלנו מכיתה ו (אני לא יודעת.למה. זה ככ מביך אותי. בטח יש בארכיון פוסט מהיום הזה, אלוהים) וראו לאולי חצי שנייה את סבא שלי בסרט. כמובן שהוא וסבתא באו למסיבה.

הרגשתי געגוע. ושוב, לא באמת ציפיתי לזה. בשנים האחרונות הוא היה...דהוי. זה היה הגוף שלו אבל משהו ממנו נעלם יחד עם הדימנציה וסרטן העור שהכניע אותו לבסוף.

זהו, בעצם. הבנתי שאני מתגעגעת אפילו שאני לא חושבת עליו הרבה. והוא היה איש מהמם. אפילו עשו עליו כתבה. http://www.ezori.net/המורה-למתמטיקה-ישראל-הלמן-איננו/

זהו. שיהיה שבוע טוב.