רגע, מה?

הוא הסתכל עליי, בעיניים ירוקות אפורות שלא ברחו לשום מקום.

היה יום בהיר לקראת סוף הקיץ. ישבנו על מדרגות נידחות בקניון הכי גדול בתל אביב.

”מה תעשי אם מישהו יבוא לאנוס אותך? יתחיל לגעת בך בלי שתרצי?“

שיט. מה הוא בא לי עם השאלה הזאת עכשיו? איזה מטומטמת אני. למה באתי. 

אני מנסה להתחמק מהשאלה, הוא לא נותן לי. העיניים שלו מביטות בי עמוק. 

כמה חוסר רגישות בבנאדם אחד, אני חושבת לעצמי. זה מצחיק, לשנייה לא חשבתי להתחיל לרוץ ולא להסתכל לאחור. אני אוזרת את כל האומץ שלי, וזה הצריך ממני לא מעט אומץ, ואני אומרת:”לא יודעת, צורחת. בועטת. נושכת מה שאני מצליחה לנשוך“. הדמעות עולות לי בגרון, אני זוכרת את זה טוב, אני בקושי מצליחה לדבר.

הוא מסתכל עליי בעיניים, רק בעיניים. הן קבועות עליי ואני לא מצליחה להסתכל עליהן יותר מכמה שניות, כל רגע בורחת לקיר ממול, למעקה מאחוריו, לרגליים שלי, לצלקת בברך מהפעם ההיא שהתהפכתי מהאופניים. הגוף שלי דרוך. רק שינסה. (אם הוא ינסה הוא יצליח, אין לי סיכוי מולו בכל מקרה. באיזשהו מקום אני מקבלת את המצב. מכינה את הגוף. מתפללת שלא יקרה כלום.) אם אני אצרח אף אחד לא ישמע אותי ושנינו יודעים את זה. הוא יכול לעשות מה שבא לו, אני מבינה את זה.

זה היה הרעיון שלו לבוא לפה.

אני שלו.

לאן הכנסתי את עצמי?

”לצרוח זה לא מספיק“ הוא אומר. “קומי, אני אראה לך משהו“.

אני קמה. הפחד מחליק לי מהגרון לבטן לידיים, הגוף שלי מלא בו. והוא עומד מולי, קצת קרוב לטעמי. והוא יפה, באמת בחור יפה, אין מה להגיד.

את החצי שעה הבאה אנחנו מעבירים בזה שהוא מלמד אותי הגנה עצמית.

מדברים מאוחר יותר בטלפון, מבינים שבעצם כל מה שעשיתי היה לפחד. בדיעבד, בצדק. 

לא חשבתי שנדבר יותר. אחרי שבועיים הוא מתקשר אליי. וככה זה מתחיל. ואני מתאהבת בו לאט לאט ואני לא מפחדת יותר מהעיניים שלו שהן לא בדיוק בית, אולי יותר כמו דירה שכורה ונעימה. 

וזה ממשיך לא מעט זמן ואני נפגעת והוא נפגע ואני שוב עד שאני מחליטה שדי, באמת, יש גבול לכמה הלב שלי יכול להימתח ולהכיל ואני עוזבת. והוא שואל אם אני בטוחה ואני אומרת שכן. למה אני נזכרת בזה עכשיו? קראתי עכשיו את הקטע בפוסטים החמים על מישהי שהלכה לעשן אצל מכר והוא אנס אותה. ואני לא יכולה שלא לחשוב מה אם. מה אם היה קורה משהו ממש אחר בקניון ההוא, כשהייתי בת 17. מה אם לא הייתי מסוקרנת מהסכנה, מהצרות, מה אם לא הייתי מתאהבת בבחור היחיד שהצליח להפחיד אותי עד שלא יכולתי לדבר.

היום הגיע לקוח לחנות שאני עובדת בה וטען שהעולם הולך להיחרב ב-23 במרץ. הוא קנה מחשבון ושאל מה עם הסוללה אז הרגעתי אותו שהיא מחזיקה להמון זמן, והוא אמר ”לא נורא, גם ככה אין לו הרבה זמן לעבוד.“

ואז קראתי על מישהו היום שקיבל התקף לב במכונית ומת בתאונה.

ואבא של חברה קיבל שבץ קל בזמן טיול באוסטריה ועכשיו הוא בבית לוינשטיין.

והתוכניות שוות לתחת ואני מאמינה שהתכנון חשוב רק לשקט הנפשי שלנו ולא מעבר לזה.

והיום ההוא בסוף הקיץ בגיל 17 יכול היה להיגמר אחרת. 

והיום אני קצת יותר חכמה. ואם מישהו אי פעם יגרום לי להרגיש ככה שוב, הוא לא יראה אותי יותר בחייו.

אבל באמת, החיים משתנים ברגע וזאת לא קלישאה שחוקה, זאת המציאות. צריך לקבל את העובדה שיש אירועים שאי אפשר לחזות אותם. שיש התנגשויות שאפשר רק להתמודד עם ההשלכות. וזה מפחיד- אבל בשביל זה אנחנו לא לבד בעולם הזה.

אני אוהבת את כל האנשים בחיי שגורמים לכל המסע המטורף הזה להרגיש נכון. גורמים לחיים להיות בעלי טעם. הם שאוספים את השברים אחרי כל דבר דבילי שאני עושה. אני אוהבת אתכן ואתכם. אתם המשמעות כי אין משמעות אחרת.

יום משפחה ויום אהבה שמח.

לא ציפיתם שכל הדבר הזה יהיה ברכה, נכון?

גם אני לא.

נ.ב- היי, צרות. דש חם, חיבוק ואהבה. קצת פתטי לאחל לצרות כאלה דברים טובים, אבל מה לעשות- אף פעם לא ממש יכולתי לעמוד בפניך.