ראיתי סרט ממש חמוד עם כריס אוונס שהוא מתאהב בידידה שלו ומנסה שהם יהיו ביחד. לא זוכרת איך קראו לו. בכל מקרה הייתה שם דמות שהייתה אובססיבית לגבי “אהבה בימי כולרה“ של (אני חושבת) גבריאל גרסיה מרקס. סיפור על זוג אוהבים שהפליגו בספינה וידעו שברגע שיחזרו לחוף לא יוכלו להיות ביחד בגלל שהם באים ממקומות.שונים, אז הם מעלים על התורן דגל כתום שאומר שהם חולים בכולרה כדי שאף נמל לא יתן להם לעגון בו. לא קראתי את הספר אבל בסרט יש סצנה נחמדה שהגיבור (אוונס) מדמיין את הספינה שלו עם כל האנשים שהוא לא יכול לוותר עליהם. כמובן שזה גרם לי לחשוב באמת על הספינה שלי. אני מניחה שאין הרבה אנשים בחיים שלי שאני לא יכולה בלעדיהם.
זאת מחשבה מעניינת כי מה הם האנשים שאיתי אבל לא בספינה המטאפורית שלי? חברים, מכרים? זה מוזר, כי אני מבינה שאם מגיעים לעומק של דברים אז הרבה מערכות יחסים בחיים שלי לא באמת חשובות לי כלכך. אז מה אני עושה שם?
אני חושבת שזה בסדר. לא כל מערכת יחסים חברית צריכה להיות עמוקה ורבת משמעות. אפשר גם להנות ביחד. השאלה המעניינת היא מה הוא סדר העדיפויות שלי, על מה אני מוציאה אנרגיה.
למען האמת, אני לא מוציאה הרבה. זה מאוד קל למצוא תירוצים ולהגיד שכולם בצבא ובאמת לפעמים זה לא קשור אליי ואני משתדלת אבל הצד השני לא.
איפה אני יכולה להשקיע יותר?
ויותר חשוב, איפה אני רוצה להשקיע יותר?
לא אשקר, התשובות קשות. קשות מידי עד שלא בא לי לתת להן תוקף בצורת מילים.
אני שמחה שראיתי את הסרט הזה ושהוא גרם לי לשאול את השאלות האלה. גם אם זה קשה.
לכו תגידו להם שאתם אוהבים אותם. לכו תדעו, במדינה הזאת...יכול לקרות אסון מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
