רגע, מה?

בשעה עגולה נכנסת רכבת מדרום ולוקחת את כל הנוסעים מרציף 2. אני תמיד מגיעה כמה דקות אחרי. במשך כמה דקות הרציף ריק מאנשים לחלוטין, חוץ ממני ואנשי הצוות. לאט לאט מתחילים אנשים להתאסף ברציף 1, בשביל הרכבת לכיוון תל אביב. בשעה עגולה ו-18 דקות נכנסת רכבת לרציף 3, רכבת שבנימינה היא התחנה האחרונה שלה. היא נשארת במקום והכריזה אומרת: "נא לא לעלות לרכבת הנכנסת לרציף 3". כמו גל יוצאים ממנה עשרות אנשים שמעוררים את התחנה לחיים. לאחר 4 דקות עוברת רכבת מהירה ברציף 2, שמייצרת רוח קרירה של נובמבר, מעיפה את השיער של כל האנשים. בינתיים האנשים ברציף 1 כבר עלו לרכבת דרומה. בסוף, מגיעה הרכבת לרציף 2 שוב, ולוקחת עוד כמות אנשים צפונה. אחריה מגיעה רכבת מהירה לדרום ברציף1. היא הייתה רוצה שהאנשים ברציף יתרשמו מהרוח שבאה איתה, מהמהירות, אבל כל האנשים כבר עלו על הרכבת הקודמת שעצרה.מיד אחר כך, יוצאת הרכבת ההיא ברציף 3 דרומה שוב, דרך קיסריה, חדרה, נתניה, בית יהושוע, הרצליה, תחנות תל אביב ועד אשקלון. הכל פועל כמו שעון. ידוע מראש. 

זה לא קורה הרבה במקום בחיים שאני נמצאת בו אבל בכל שהייה בין דברים, בהליכה בין חדר אחד לאחר, בבהייה בחלון הרכבת, בזמן עד שאני נרדמת סופית, בזמן בקן שאני לגמרי לבד, בין מצמוץ למצמוץ, בין שיחה לשיחה..

אני מתגעגעת לאבא. אני רוצה את אבא. כן, שכחתי אותו. אבל כמו הקלישאה, אני זוכרת עוד איך זה מרגיש. יודעת מה הוא גרם לי להרגיש. אז אני רוצה, רוצה כל הזמן, כל דקה פנויה זה מה שאני חושבת עליו.

אני. רוצה. את. אבא. שלי.

אחר כך אנשים תוהים איך דחיית הסיפוקים שלי כלכך טובה. תוהים למה אני לא מתעצבנת מכל מיני דברים. אז הנה, כי הדבר היחידי שאני רוצה באמת לא יכול להיות איתי. כל השאר.. כל השאר זה סתם,  גוונים של אפור.