רגע, מה?

הוא באמת נחמד, חבר של אמא. אני מחבבת אותו. הוא מקסים ונחמד ומראה לי המון אהבה בחזרה. באמת. אחלה בחור. בערך מה שרציתי בשביל אמא שלי כשהיא הייתה עם האנטיפת הנכה ריגשית הקודם. אין לי שום סיבה להיות רעה אליו, אז אני לא.

ועם כל האהבה פשוט ממש קשה לי. באמת. 

אני רק רוצה את אבא שלי. זה נהיה כלכך קשה בזמן האחרון, אני בקושי מסוגלת להכיל את זה יותר.

תמיד אמרתי שיש הרבה דברים שהם טריגר בשבילי. ילדות עם אבות ברחוב, בדיחות על אבות, כאלה שבאים אליי לחנות ומחפשים ספרים לילדים שלהם, הכל. אבא שלי, הוא בכל פרט קטן בחיים, מסתתר בין מדפים, חיוכים וחלומות.

פעם זה פחות השפיע עליי. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי דומעת באמצע היום. 

אני מתגעגעת אליו כלכך. אני צריכה אותו כלכך, ואני בקושי זוכרת אותו. עצוב נכון? 

יש המון דברים שכל אחד מהם יכול למלא קטע נפרד, המוח מלא בחצאי משפטים על נושאים שונים עד שלרגע חשבתי לא לכתוב כלום וזהו.

אני מרגישה שאני חייבת לעצמי את המקום הזה לתעד את הכל כי לא אהיה בת 19 לנצח. וכמו קצת שכחתי איך זה להיות בת 12 או 15, אני אשמח שהכל יהיה מתועד לאי שם בעתיד.

אז הנה מה שקורה:

אני רוצה להתחיל שירות לאומי, של שנה. אני רוצה להיות משמעותית. אני רוצה משהו מפתח ומספק, ואני רוצה משהו שיוציא אותי מהבית. אז שירות לאומי נראה כמו מקום טוב לכל זה.

אעדכן.

התחלתי להבין שאני פשוט צריכה להתחיל לעשות, כי אין דבר כזה “זמן מתאים“. זה כמו שכשהייתי בשנת שירות תמיד אמרתי שזה לא הזמן לזוגיות. לא הזמן לאהבה. לא זמן ללמוד ערבית. כל מיני כאלה, ומצאתי את עצמי אומרת את זה גם עכשיו. זה בולשיט. פתאום חשבתי על אחד הספרים שאהבתי בתור ילדה, “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים“ של ד”ר סוס. הבנתי שאני עכשיו מהאנשים שלא יוצאים, הם מחכים. מחכים לסתיו, מחכים לעבודה, מחכים בתור, מחכים למשיח. לאביר על הסוס. קצת כאב להבין את זה.

אני מרגישה שאני מתמודדת עם דברים שאין לי כלים להתמודד איתם, אין לי הכוונה אמיתית. מתמודדת עם החיים, עם מה לעשות עכשיו..דברים שאנשים מתמודדים איתם רק אחרי הצבא או אחרי הטיול ואני לא יכולה שלא לחשוב שכל מה שאני עושה הוא לדחות את הרגע שבו אחליט מה לעשות כבר. אז כן, אני רוצה לעשות שירות לאומי כי זה יפתח אותי, זה חשוב ומספק ובעל משמעות. אבל יש לי מין קול קטן בראש שאומר שזה סתם שטויות כי אני מפחדת. מפחדת להתמודד עם ההלאה. ואולי..זאת אומרת, אולי זה בסדר. כי אני לא ממהרת, כי אני רק בת 19, כי באמת אנשים בגיל שלי לא נדרשים להתמודד עם זה אז למה אני כן?

לא יודעת.

אבל זה הפחד הזה שמשאיר אותי במקום, הפחד והרצון הכן לעצמאות כי אני לא אבקש מאמא שלי כסף כדי לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות בעצמי. (וגם כי היא רוצה שאני אלך ללמוד וכל דבר אחר הוא בזבוז זמן מבחינתה). אבל הפחד, הפחד הזה. חיים עצמאיים זה מפחיד. להיות מבוגרת זה מלחיץ. אני לא ממש יודעת מה לעשות והכל בודד נורא כי אני היחידה שיכולה להחליט בסופו של דבר, בסוף של היום זה אני מול הפחד שלי וזהו זה. החיים שלי, לטוב ולרע.

הכל נורא מתקשר לי עם מושג ה“הצלחה“. אני די בטוחה שכתבתי על זה כבר אבל הכל מסתכם באיך אני חושבת שהצלחה נראית. ויותר מתבהר לי שהחיים הם מה שאני עושה מהם. שאין מטרה. אין משמעות חוץ מהמשמעות שאני נותנת, ומהאנשים שסובבים אותי. 

אז אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. בינתיים אני רוצה רק להפוך את השגרה שלי למשהו שאני מאמינה בו.

ואז זה הכה בי. לא כמו רעם ביום בהיר אלא יותר כמו ההרגשה הזאת שאת מחפשת שעה משהו ואז מצאת אותו מול העיינים שלך.

אני צריכה תחביב.

לכולם יש תחביב: ליאור עם הקרוספיט ויוני עם הפילאטיס והדר עם הצילום ואיילת עם הכדורסל וארז עם אקטיביזם להטבי ומבוכים ודרקונים.

אני? אני אוהבת לקרוא וזה תמיד היה ב“רשימת התחביבים“ שלי, כל פעם שהיו שואלים אותי עליהם. 

אבל עכשיו...עכשיו צריך משהו חדש ומגניב במיוחד אחרי שהתחלתי לעבוד בצומת ספרים ואז ככל שאני קוראת יותר אני נהיית עובדת טובה יותר.

כמות האפשרויות מדהימה.

ספורט? בישול? אומנות? כתיבה? 

אולי אלך ללמוד ערבית. או שאלך לתפירה. אולי שניהם.

אני זוכרת שדיברתי עם דודה שלי ואמרתי לה שאני לא רוצה להתחיל לימודים גבוהים כרגע כי אין לי מושג מה. אז היא אמרה שבסדר שאני לא יודעת וצריך להתנסות ולגלות.

אז לעבוד בחנות ספרים זה לא מספיק. אם אני רוצה לדעת אני צריכה לנסות. ואני רוצה לנסות הכל.

איך לא קלטתי את זה עד עכשיו?