רגע, מה?

יש בדיחה כזאת בנוער העובד והלומד על בוגרי התנועה ואנשים בשנת שירות כמוני שהם תמיד מסבכים כל דבר, תמיד התשובה שיש להם היא "זה מורכב".

אני? אני בכלל אוהבת לפרק. לפרק את המורכב לחתיכות שאפשר ללעוס ולבלוע, להגיע ליעד סביר אחרי יעד סביר אחרי יעד סביר ובסוף לחבר הכל ולהבין את המורכב.

תראו, הכל באמת מורכב.

נניח, יש פונקציה בפלאפון שלי שלבד הוא מגלה מה הבית והעבודה ואז במסך הזה שגוררים למטה הוא תמיד אומר לי כמה זמן יקח לי להגיע ברכב לעבודה כשאני בבית ולבית כשאני בעבודה.

מורכב.

לך תסביר עכשיו שהבית שלי בנקודה a, אבל המקום שבו אני גרה ביומיום הוא b והוא לא באמת בית, והעבודה שלי היא לא עבודה. כלומר כן, זה המון עבודה לעשות מה שאני עושה אבל להתייחס לזה בתור עבודה זה...לא מייצג את רמת המורכבות של זה.

אני יכולה לצאת מהגדרות ברירת המחדל, אבל למי יש כוח להתעסק בזה עכשיו.

זה נניח גם מורכב. כי זה לא שאין לי זמן. זה לא שיש לי דברים טובים יותר לעשות. כלומר, יש לי. למה אני לא עושה אותם?

זה מורכב, אתם רואים. ולפעמים אי אפשר לפרק את זה. או ש..יותר נוח לי שלא. מורכב. 

תכונה מיוחדת שיש לבני האדם- להכיל בתוכם את כל המורכבות הזאת ולהמשיך לחיות ככה.

ירדן

יש דבר אחד שאני לא מבינה. לא מבינה איך ייתכן שהזמן מנקה כלכך טוב את כל מה שקורה במקום מסוים.

הנה דוגמא: יש בית, גרה שם משפחה. חיה את החיים וכשהם מסתכלים על הקירות ועל הנישות, הספות בסלון והמטבח הם רואים בעיניי רוחיהם את הפעם ההיא שהילד נפל ושבר את היד, את יום הולדת 7, את הפעם הזאת ממש בהתחלה שהם לא יכלו לעצור את התשוקה ושכבו בספה בסלון, או במקלחת, או במיטה. את הבקרים מפעם שבשבת הילדים היו קופצים להם על המיטה. וגם את הריבים, הדמעות, טריקת דלתות אחרי סירובים למסיבות.

ויבוא אדם אחר, חדש, והקירות שותקים פתאום. בקושי מרמזים על הנעשה. ונניח אם המשפחה הזאת עוברת ונכנסת אחרת, אין להם מושג מה קרה שם! 

חשבתי על הדבר הזה גם כשהייתי באושוויץ, וכל פעם כשאני עוברת במגרש ליד החטיבת ביניים וליד התיכון- דורות של תלמידים, כלכך הרבה דברים קרו ואף אחד לא יודע. וזה מוזר בעיניי שאי אפשר להרגיש, שהקירות לא חושפים את כל הרגעים הקטנים האלה.

משהו שחשבתי עליו.

ירדן.

לפני כל משפט יש מחשבה. אני אוהבת להגיד שזה כמו התהליך של יצירת חלבון- מהדנ"א יוצאת מולקולה עם הקוד לחלבון. זה כמו שיש מיליוני מחשבות שמתרוצצות לי בראש ואז כשאני רוצה להגיד אחת מהן אני שולפת אותה והיא עוברת כמו המולקולה הזאת של הקוד אל מקום אחר בתא, שם היא פוגשת מולקולה אחרת שמתרגמת אותה לחלבון. המולקולה השנייה יודעת לקרוא ולזהות את המולקולה הראשונה ואז מחברת לפי הקוד את חומצות האמינו ליצירת החלבון. ככה זה אצלי, כל מילה ומשפט ורעיון הוא קודם כל מחשבה מופשטת בראש. זה קצת יותר ממחשבה בעצם,זה רעיון שמשלב בתוכו תמיד את כל כולי. אני יודעת איך רעיון מסוים גורם לי להרגיש. 

לפעמים, יש לי בעיה עם לתרגם את הרעיונות והדעות והמחשבות שלי למילים. זה קורה מכמה סיבות. לפעמים, יש דברים שנוח לי לא לתת להם מילים. שנוח לי לא לדבר עליהם כי הם לא נעימים לי, לא אוהבת. לפעמים זה בגלל שאני מרגישה שעדיף שלא אדבר כי אני לא יודעת מספיק.

יש פעמים שבהן אני צריכה להתאמץ. לפעמים אנשים שאני מכבדת או שהם חשובים לי דורשים ממני לתת מילים לדברים שאני לא רוצה לדבר עליהם. דווקא, כי אם לא אז אין מקום לשינוי. והדברים האלה שלא רוצים לדבר עליהם שוקעים והופכים לעיסה גועלית של מרמור וכאב בתחתית ההרגשה.

יש שני אנשים יחידים שדורשים ממני לתת מילים להגדרות ולרעיונות ולא מפסיקים עד שאני מצליחה- המדריך שלי נדב, וארז, השותף של אחותי/ מנטור בכל הנוגע לדברים העמוקים יותר בחיי. זה נחמד והכל, אבל זה בעייתי. כי הבנתי בסופש האחרון שאין שום קשר מקבוצת השווים שלי שדורש ממני. שום קשר שהוא באמת שוויוני ומתמודדים איתו על דברים ביחד והוא הדדי. שום קשר שמשקף לי את הדברים הרעים וגם את הטובים, לא בשנת שירות עם הגרעין ולא בבית. זאת הייתה ועדיין הבנה קשה במיוחד. כי זה מרגיש שכל הקשרים בחיים שלי שטחיים או מתבססים על היסטוריה והעברת מידע, שאני לא מצליחה להגיע למקום של דרישה הדדית וש..אני לא יודעת.

זה מרגיש שאין לי חברים אמיתיים. זה מרגיש שהכל שיטחי. זה מרגיש עצוב. זה מרגיש בודד. זה מרגיש כאילו אף אחד לא מספיק מכיר אותי כדי לאהוב אותי באמת. זה מרגיש כאילו אולי אני זאת שעושה משהו לא בסדר. זה מרגיש לי שאני מפחדת שלעולם לא אצליח להשיג קשר כזה.

רציתי לבכות אבל לא בכיתי כי זה לא שאני איזה זקנה בת 97 שמסתכלת אחורה על חייה. רק בת 18, יש לי עוד זמן לשנות ולהכיר ואולי אפילו להכיר מחדש. החלטתי שאני הולכת לחזק את הקשרים הקיימים שלי. שאנסה ליצור כאלה חדשים שמבוססים על היחד. זה לא פשוט בכלל וזה מלא עבודה. מקווה שאני אצליח. מרגישה שאני בדרך לשם.

ירדן