עמדתי לכתוב פוסט ולשאול איך מפסיקים לפחד, איך אני יוצאת מזה, איך אדע לאן ללכת כי אני אבודה בתוך עצמי ואפילו לאלתר מפחיד אותי ואני לא יודעת. דורכת במקום כבר חודשים כי אני כלכך מפחדת שזה משתק והלוואי ומישהו יגיד לי מה לעשות ופתאום ההצעה שלו תהיה כלכך מושלמת שלא אוכל לסרב. אני מרגישה שאני כמו חימר שיכול להיות כל דבר אבל אני לא יודעת איך לפסל את הגוש המרובע והממש לא חינני לפוטנציאל שאני. אני יכולה להיות טובה, מצוינת אפילו, אבל אני לא יודעת במה. אני ממש יכולה לראות את השבילים, הם נפרשים למולי בצורה כלכך ברורה ואני שם בצומת אחד מתוך אלפי צמתים שהם חיי, וברור לי שלא לבחור זאת גם בחירה. אבל אני רוצה לבחור, אני רוצה להוביל את החיים שלי ולא העולם או אנשים סביבי.
בכל מקרה, כתבתי על זה פוסט שלם ( הקודם-קודם).
היום הבנתי שככל שאני מתאמצת לחשוב על הבחירה, אני מבינה כמה זה הבל. כמה שזה שטויות. כמה שאין באמת משמעות לחיים האלה. המשמעות היא אנחנו. אין מטרה, אין משימה, מה שמחזיק אותנו פה זה הרצון לחיים. חיים שאם מפשיטים אותם מהכל הם לא הרבה.
אז הלכנו ובנינו בתים, וקולנוע, ומוזיקה ואוכל טוב וכסף כדי למלא אותם, את החיים, במשהו. והדבר הכי חשוב שיש לנו- אהבה. אנשים אחרים לאהוב. אהבה היא המשמעות של החיים. לאו דווקא כזאת רומנטית, אלא כל אהבה שהיא. החיים יכולים להיות כל כך נפלאים, שלא פלא שאנחנו רוצים אותם. אני מבינה את זה.
אני אוהבת את החיים. אפילו שאני מבינה שזה לא משמעותי באמת. אבל אני יכולה להיות משמעותית ואני מתכננת להיות.
נראה לי שזה הפחד שלי. זה מקור הבעיות שלי.
אני לא אסתפק בבתים. לא במכונית, לא בכסף, לא בחגים ולא בחופשות יקרות ביעדים אקזוטיים.
אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה של להיות אי פעם בודדה שוב. המחשבה של להיות תקועה בתוך עצמי בלי לעשות משהו גדול. המחשבה של להיות לא משמעותית בחיים של אף אחד.יש לי קצת כישרון. אני צריכה לעשות איתו משהו טוב ולדעת שזה יצליח.
לדעת שזה יצליח? הרי אף אחד לא יודע. אף לא איש אחד בעולם.
זאת הבעיה. זה הפחד הכי גדול.
מה מסתתר מאחורי הפניה הבאה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
