רגע, מה?

זכות הבחירה זה דבר קשה. קודם כל, זאת אחריות. כשבוחרים מפלגה אז צריך לדעת למה נותנים את הקול, הקול הוא כוח. אבל מניחה שאכתוב על הבחירות במועד אחר.

אז, זכות הבחירה. קצת אמביוולנטית לגבי זה. מצד אחד, יש לי את הזכות לבחור, לי ספציפית, במקומות בהם לרוב האנשים אין. אז יכולתי לבחור לאיזה תיכון ללכת ויכולתי לבחור אם לצאת לשנת שירות או לא ואני אוכל לבחור אם להמשיך בתנועה אבל זאת בחירת המשך לבחירה הנוכחית- אם להתגייס או לא.

כן, נפלה בחלקי זכות הבחירה שלרוב האנשים בגילי אין. אבל אני צריכה לבחור להתגייס, וזה אומר לנדנד בטלפון ולשלוח מסמכים ולרדוף אחרי הצבא ואני צריכה לבחור עכשיו.

אבל בחירת ההמשך היא היותר משמעותית בעיניי. אם אני מתגייסת אז לאן, אבל בעצם לב הדילמה הוא האם אני רוצה להמשיך בתנועה או שלא. וגם זאת החלטה שאי אפשר לזרום אליה, צריך לפעול בשבילה. אז יש לי את יכולת הבחירה וזה קשה. וסוף השנה מתקרב ואם לא אפעל בקרוב אז יוחלט בשבילי- אני לא אתגייס וסביר להניח שלא אמשיך בתנועה.

אז מה אני רוצה? אולי אוכל להמשיך בתנועה בלי להתגייס אבל זה בלי הגרעין שלי אז מה זה שווה. ונמאס לי לרדוף אחרי הצבא. וסביר להניח  שאהיה בתפקיד שלא ימצה את היכולות שלי.

אני חייבת לעשות את הבחירה... אני שונאת שזה ככה, החלטה אחת שתשפיע על הארבע חמש שנים הבאות שלי והחלון שבו אני יכולה לבחור הולך ונסגר.

מה לעשות???

בפנים אני חושבת שאני לא אתגייס. שתסתיים השנה הזאת ו..ואני אולי אעבוד קצת, יעסיק את עצמי קצת ולפני גיל 20..אוניברסיטה. זה מרגיש לי כמו גורל. אבל כרגע זה לא! פשוט לא. יש לי את הכוח בידיים לשנות נתיב בחיים שלי, ללכת לאנשהו. ואני יודעת שבשני הדברים יהיה לי טוב. אז.. החלטה. בחירה.

מרגישה כמו באפקט הפרפר, לאזאזל.

ירדן.

יש לי את הנטייה להשאיר דברים ובמיוחד בחירות לרגע האחרון. אניחוששת שהפעם זה לרעתי.

אני הקול השפוי. אני הקול השפוי. אני הקול השפוי ואני חייבת להישאר הקול השפוי ואני חייבת לזרוק את כל מה ששמעתי ולהתעלם כי אני. הקול. השפוי. זאת חוצפה להגיד לי שאני צריכה להוריד 20 קילו וזה פוגע שהיא אומרת שאני טיפשה שאני מושפעת מהפרעות האכילה שיש לכולם מסביבי. 

אני! הקול! השפוי!

אני!

אני לא אקשיב. אני חייבת להיות הקול. חייבת.

אני הבחורה שאוכלת מה שהיא רוצה ושמתחשק לה. אני הבחורה עם הציצים הגדולים והתחת שיש בו מה לתפוס ואני שפויה. אני בן אדם. בן אדם שעולה במשקל, זה בהחלט נכון, כשהוא גר רחוק מהבית בשיתוף יחד עם עוד 14 בנות  שלכל.פאקינג. אחת. מהן. יש. הפרעת. אכילה. כזאת או אחרת. גם לי, ואל תחשבו ששבעת הבנים שיש לא עם הדברים האלה גם.

העלתי 5 קילו בחודשים האחרונים. נכון. יכולה להבטיח לכם שבקיץ אני אוריד אותם, זה כל שנה קורה לי. 

אסור לי להקשיב. אני בחורה בריאה. באמת, אני לא באמת שמנה. מלאה, אולי. בעיקר במקומות הנכונים, תשאלו את הבנים שהייתי איתם. עדיף שלא בעצם, זה מביך.

אמא ביקשה ממני לקום. אמרה לי שהשמנתי. שהיא לא יכולה לשתוק על זה. זה הכל השלכה של הפוביות שלה, זה כי היא שמנה והיא לא רוצה שאהיה בגילה כמוה.

זה לא עליי בכלל, זה עליה ואני חייבת לזכור את זה. חייבת!!!

"לא מכל נושא כאוב חייבים לבכות." היא אמרה לי. זין על זה. להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשנייה. יודעים למה? ברור שכן. אני הקול השפוי. *אני* הקול השפוי. א-ני. ותאהבו אותי, בבקשה.

קול שפוי.

ירדן.

אני אוהבת לקרוא. אני אוהבת להפוך מילים לתמונה, לסרט רץ בראש שהצבעים שלו כולם שלי. אני אוהבת לכתוב, לחבר מילים ולתפור אותן להרגשה, להוסיף איזה קישוט פה ושם ושבסוף זה יוצא השתקפות שלי כמו במראה, אני כתובה שחור על גבי כחול, אני הכוח של המילים שלי, אני מספרת הסיפור.

לפעמים, אני מסתכלת על המראות בבית שלי ומנסה להיזכר איך זה להסתכל בהן בתור ילדה. פעם, הייתי צריכה לעלות על שרפרף כדי להסתכל במראה באמבטיה, ולקח זמן עד שהגעתי לזאת שבשירותים. עכשיו, אני עומדת שם, הכתפיים מגיעות לחצי ואת קצה הראש כבר לא רואים. אני לא זוכרת איך נראיתי בעיניי עצמי פעם. זה נראה כאילו הכל אותו דבר, זה כמו שקשה לך לראות אם מישהו משמין כשאת רואה אותו כל יום. תהליך הדרגתי כזה, שלא מרגישים בהבדל עד שפתאום הכל שונה לחלוטין.

אז אני אוהבת לקרוא ולכתוב, אבל כנראה הדבר המוזר ביותר הוא לקרוא את עצמי מפעם. זה בבת אחת לראות מישהי אחרת במראה. היא אני, בלי אותו ידע שרכשתי; בלי אותם דברים שעברתי, במקום שונה ממה שאני עכשיו.

קראתי משהו עכשיו שכתבתי למישהו פעם, לפני שנה, אולי יותר. כתבתי על כמה שאני שונאת את הבית ספר, כמה שאני לא מוצאת את עצמי, וביוטכנולוגיה זה גרוע. 

מצאתי את עצמי מתגעגעת היום לביוטכ. למצגות האלה שהייתי לומדת מהן את החומר לבד, את זה שזה לא עשה לי חיים קלים בכלל. נזכרתי בניסויים האלה שחומרים היו הופכים מכחולים לסגולים לוורודים ואז לשקופים. נזכרתי בכימיה, ואת זה שזה היה מאתגר ברמה כזאת שיכולתי לעבור בהצלחה רק אם באמת התאמצתי להבין. נזכרתי במולים ומולארים ונויטרונים ופרוטונים ואיזוטופים וקרינה. כלומר, נזכרתי שפעם ידעתי ועכשיו קצת פחות.

אני מתגעגעת ללדעת טיפה יותר בכל יום. עדיין ברור לי שהתיכון היה אחד התקופות הפחות טובות, אבל אני מעריכה את הידע הזה שרכשתי.

הבנתי היום שאני אהיה חייבת ללמוד כל חיי, אחרת אשתגע. אהיה מהמבוגרות האלה שמתחילות בגיל 60 ללמוד כלכלה או איזה שטות כזאת. אני לא יודעת מספיק. לעולם לא אדע מספיק. אבל זה הכיוון שהאנרגיה שלי צריכה ללכת אליו. נשבר לי מהבדידות. נשבר מהגעגוע, מההרגשה שאין לי סיכוי ותמיד אהיה בשוליים של כל מצב חברתי שאגיע אליו. אני פשוט אלך ללמוד, רק ללמוד, ושם אני אמצא את האנשים עם התשוקה הזאת ושם אבזבז את האנרגיה שלי. בטוחה שיש מלא כאלה שבטוחים שהם לא ילכו ללמוד לעולם, זה רק בגלל מערכת החינוך המפגרת שעושה טראומה. הם יתפכחו, ונפגש באיזו אוניברסיטה בעוד שלוש-ארבע שנים.

נורמלית+-

ירדן.