"תגידי, כשאת מסתכלת במראה, את לא קולטת כמה יפה את?"
כשאנחנו נפרדות, היא מסתכלת לי עמוק בעיניים. הסיטואציה מביכה אותי, העיניים רוצות לברוח למטה אבל התבגרתי, אני אמיצה ואני מחזירה לה מבט, מתגברת על המבוכה שלי.
היא מחזיקה את הפנים שלי בשתי הידיים ואומרת לי:"הלוואי ותראי, כמה יפה ושווה את." ומושכת אותי לחיבוק אוהב.
יש את היופי העירוני, של מאות גגות על גבי הרים או מישור, יופי שאין בו הרבה סדר, מרחוק לא רואים את הרחובות, רק את הבתים במעין בלילה עירונית של אבן, מלט וגגות אדומים.
יש את היופי של הטבע. יופי של גבעות ירוקות שנופלות לתוך עמקים ירוקים, נהרות ונחלים, פרחים ופרפרים ועוצמתו הבלתי נדלית של הים.
והכי אני אוהבת? את חיפה. שם הכל מתערבב. עומדת לי שם במרכז הכרמל או בטיילת ומסתכלת למטה, אין נוף יותר עירוני מזה. אלפי בתים בגיבוב שכזה, אי סדר של בתים וזה כל כך יפה. ומעבר לזה, הכל שקט וכחול ועצום ולפעמים אפשר לראות כמה ספינות באופק או קרוב יותר.
ומהבית בקריית אליעזר אני רואה עוד בניינים על ההר, וזה כלכך מוזר כי ראש בניין אחד מגיע לקומה השנייה או השלישית של הבניין מעליו. וזה עוד יותר יפה כי מול הבית יש הר, מין מצוק גדול וירוק באמצע הנוף העירוני הזה.
חיפה היא עיר התערובת המושלמת.
אני מובכת, ואומרת תודה. הרבה זמן לא הרגשתי שאני שווה משהו. הרבה זמן לא הרגשתי מובנת. הרבה זמן לא הרגשתי שהאהבה שאני נותנת חוזרת אליי בחזרה, למרות שלעולם לא הפסקתי להאמין.
חבל, חבל שתמיד אנחנו מעריצים את הטבע, או אולי את הנוף העירוני, שתמיד מראים בטלוויזיה משהו אחד אבל לעולם לא את כל היופי כולו, על כל צורותיו המשונות והשונות.
חיפה.
אולי יום אחד אסתכל במראה ואחייך.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
