רגע, מה?

באתי, צילמתי, אכלתי, קפצתי, שיחקתי, חזרתי,צחקתי, ראיתי, נלחמתי, ציירתי, ערכתי, בעטתי, נפלתי וקמתי, חיבקתי, ונפרדתי לעולם.

כי אין מצוינות שנה הבאה.

החיים בזבל.

אני מתחילה לפקפק ביכולת שלי להחזיק מעמד במחנה שאני הולכת אליו בקיץ- שבועיים שלמים באיזה חור בקליפורניה, עם ילדים שאני בכלל לא מכירה. נמאס לי להגיד לעצמי ש"הכל יהיה בסדר", כשאני יודעת שלפני שהכל יהיה בסדר, אני ארגיש הכי זוועה שבעולם, לא קשורה, מנותקת. ודודה שלי אמרה לי:"ילדים ינסו לעזור", ואני מפחדת שאני אהרוס הכל וכולם ישנאו אותי.

אחותי אמרה לי:"אם אביעד (בן דוד שלי שיהיה שם גם) הצליח להסתדר שם, גם את תצליחי".

ואביעד אמר לי, כבר לפני איזה חודשיים:"יאהבו אותך".

אני לא יודעת איך יהיה וזה משגע אותי.

אבל אני לא רוצה לוותר. אם אני אוותר, תחושת ההחמצה תלווה אותי כל החופש ואפילו יותר. ואני טסה עוד שבוע בדיוק, זה מרגיש רחוק אבל זה קרוב כל כך.

יום טוב,

ירדן

אה כן, שני, דרה, מאיה והדר- אני רוצה מכתבי טיסה! בבקשה:)

שלום,

דבורים זה דבר מעצבן. אף פעם לא אהבתי דבורים. אני אוהבת דבש למרות שיותר מידי זה נורא (אל תנסו לקחת 8 כפות דבש, ניסיתי ולא אכלתי דבש לפחות חודש)

ה"זממממממ..."שלהם זה מפחיד, ואף פעם לא נעקצתי על ידי אחת.

עד ליום שלישי.(אוי לא, עוד משהו ליפול עליו ב"never")

ועוד מילא, ביד, בכתף, ברגל, אבל לא.בכף הרגל. המקום שדורכים עליו.

אז כן, דרכתי על דבורה. אבל זה לא היה אשמתי, היה דשא ולא ראיתי אותה.

בכל מקרה,זה היה נפוח, זה כאב לי (וגרד ברמות מטורפות)עד היום, וזה עדיין מגרד, אבל העיקר שלא הלכתי לבית ספר כל השבוע, מיום שלישי:)

בכל מקרה, ביום שלישי הקרוב אני בכפר הירוק, מצלמים פרויקט סיום בקורס קולנוע מהמצוינות,ופשוט...לא בא לי ללכת. בייחוד כשאני יודעת שהסרט שנעשה יהיה בינוני ומטה.ה הולך להיות נורא. ואין לי כוח לערוך, ולספוג חפירות מהמורה...ו..אין לי כוח. אני חושבת שכרגע אני מעדיפה שיעור אחרון בהבעה מאשר את זה.

דבורה תתקבל בברכה.כן, אני מוכנה לסבול את זה שוב, בכל מקום חוץ מהכפות רגליים והפנים, החוסר רצון שלי עד כדי כך גדול.

בכל מקרה, אני אסתדר שם ומקסימום הסרט יהיה גרוע במיוחד. חפיף.

עכשיו, עוד מעט נגמרת שנת הלימודים ואין מצב שאני מסיימת פוסט בלי התייחסות.

בשבילי לפחות, השנה עברה מהר כמו טיל, באמת. כבר שכחתי לגמרי את כל הלחץ של המבחנים, והסוף נראה קרוב כל כך, וזה כיף ןטוב, עש שיגיע חודש אוגוסט ואני ארצה את המסגרת הזו. אבל שנה הבאה לא הולכת להיות אותו דבר. ברור שזו עלייה בחומר שלומדים, אבל כלכך הרבה אנשים מהכיתה שלי עוזבים...בת,מאיה,רועי, נועה,הדר ואולי גם עפרי, ובטוח עוד כמה ששכחתי. ואלה לא סתם אנשים, אלו אנשים שהייתי איתם שנתיים באותה כיתה, זה לא צחוק. ואני אוהבת אותם ואני אתגעגע.ונכון שאומרים לי "נשמור על קשר", אבל תמיד יש את הפחד הזה, שזה לא יחזיק, עם כל הרצון הטוב. אז אני לא רוצה שהשנה הזו תגמר, כי הכל ישתנה אחריה.

אוף, זה נושא מה זה מבאס.

לילה טוב ושבוע מצוין,

ירדן.

היום, 3.6.10, הוא היום שבו היה המבחן האחרון בשנה, הוא היום בו נשארו רק עוד 17 ימים לחופש הגדול, ו-2 עד לטיסה שלי לדודים בארה"ב ולכיף הבלתי מוגבל:)

בנימה אופטימית זו, ארצה להגיד לכם שלום,

אז שלום,

שלום לתושבי הגאלקסיה נושאי המגבת ולכאלה שלא מבינים על מה אני מדברת. שלום לחייזרים ובני אנוש, לאוהבי ג'סטין ביבר וכמעט מלאכים.

שלום לפלסטיני שמקבץ נדבות ברחוב עזה, שלום לבנו שכרגע מתחיל בהכנת רקטה לתשוגר בסופו של דבר לישראל.

שלום לאנשים שמעדיפים להכיר בדבריהם יותר את האבא, וכאלה שמעדיפים להזכיר יותר את הבן, או במילים אחרות- שלום לשמאלנים ולימנים.

שלום לאנשים שהם בטוחים שהם גיבורי על וכאלה שאבדה להם התקווה לפני שנים רבות. שלום לילד שרק עכשיו נולד ולאישה שמסרבת למות.שלום לחיילי הצבא שעובדים קשה וקורעים ת'תחת כדי להגן עלינו מפני איומים חיצוניים. שלום לתורכי ששורף כרגע את דגל ישראל.שלום לאנשים שהיו במופע של ריהאנה וכאלה שזה לא מזיז להם את הציפורן.שלום ליפנים, לסינים, לטיבטים, לדרום קוראנים, לבריטים וגם לגרמנים.

ואולי בעצם מה שאני מנסה להגיד פה ה לא שלום במובן של "היי", אלא שלום. סאלם.

באמת שכבר נמאס לי.

נמאס לי ממלחמות שמתפרשות על שטח כלכך רחב ונוגעות בחיים של כולנו.מעימותים שתופסים חצי עיתון וחצי משידורי הטלווייה של אותו שבוע.מהשנאה. כל כך הרבה שנאה.נמאס לי ששואלים אותי "את שמאלנית או ימינית?", ואני לא יודעת לענות כי אני מבינה את שני הצדדים,הצדדים.נמאס כבר שיש שני צדדים.למה אי אפשר פשוט ביחד, מקשה אחת.וזה נכון להכל. כי יש כאלה ששרים "אני שונא הפועל", ומצד שני (שוב צד) "כולם שונאים ורק אני אוהב" וזה לא שאף פעם לא יהיו צדדים ואני מבינה את זה. וזה בדיוק הבעיה, שזה נדמה שאף אחד אחר לא באמת מבין את זה. והכל בגלל סכסוכים שנוצרו לפני כלכך הרבה שנים.הרי בנאדם שרוצה לרצוח ערבים, להטיל פצצה על עזה, צורח תמיד "מוות לערבים", לא יכול להבין שנכון שהוא פעיל בחמאס ועשה כמה מעשים נוראיים בחייו,אבל יש לו משפחה, ואשה וילדים רעבים בבית.ואוטובוס הוא יפוצץ בשבילם.

ומצד שני, הם פוגעים במדינה שלי, בחיילים שלי, באדמה שאני חייה עליה,ואני לא נכנסת לוויכוח אם היא שייכת לנו או שלא, הם פוגעים בילדים,באנשים שלא עשו כלום.

וזה נורא ואני לא מבינה כמעט כלום. למה אף אחד לא רוצה לדבר, למה אין הסכמים. למה הכל באלימות שגוררת אלימות.זה קשה לחיות שנושאים פוליטיים נכנסים לכיתת, ושוב מתחיל וויכוח, ושוב צעקות. אני לא יודעת אם אני אהיה חסרת צד גם כשאהיה גדולה אבל כרגע זה המצב.וזה קשה, כי להיות חסר דעה זה כמו להיות חסר שם בימינו.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כמו שצריך. ואם מישהו קורא את זה ויש לו צד פוליטי שכזה, אני רוצה הסבר. למה. למה אתה חושב כה, כי "אני שונא ערבים בגלל שהם ערבים מסריחים שמשתלטים על המדינה" זה פשוט לא מספיק לי.

יום נפלא ושבוע מצוין,

ירדן.

(אררג, נרדם לי התחת><")