שבו יסופר על התמכרות, על עוד אחת, למה שיניתי את הכינוי ועוד חפירה קטנטנה על רגשות וכאלה, בחלקים קטנים ונוחים למעבר.
חלק 1
שלום,
כמו רבים מעם ישראל ובכלל בעולם כולו, גם אני התמכרתי התמכרות קשה ביותר שכרגע אין לה טיפול ממשי.
יאפ, התמכרתי לפייסבוק.
כל שנייה פנויה מהיום אני בודקת עידכונים, מאוכזבת שאין נוטיפיקיישנס כאלה, מלה תמונות, מדברת עם אנשים כשיוצא וצוחקת על ילדים בכיתה ג' שיש להם פייסבוק.
אני רוצה להגמל, בחיי, אבל בלי הפייסבוק אני לא אוכל לשמוע מהחברים שלי במחנה עד שנה הבאה וגם זה לא 100 אחוז בטוח, לכו תדעו מה יקרה בעוד 10 חודשים. וגם בלי פייסבוק, בחברה של היום, אתה פשוט לא מעודכן.
יאיר לפיד כתב טור בידיעות אחרונות על הפייסבוק. הוא גילה שמישהו פתח חשבון בשמו, אבל הוא לא כעס או משו, ופתח חשבון לעצמו. בשורה האחרונה או לקראת הסוף הוא כתב משהו בסגנון:"אנשים בפייסבוק רוצים להיות חברים של כי הם רוצים לשמוע ממך, ובכך נוצרת סביבה לדיון כן ואמיתי, דבר שאין אותו הרבה כיום בישראל, ראו טוקבקיסטים."
אז וואלה, הוא צודק, אבל יש גבול לכל תעלול (אחד ממשפטי הילדות שהכי זכורים לי. אמא שלי הייתה אומרת אותו כל הזמן) וזה כבר משתלט.
אז אתם בטח תבינו שכשאמא שלי שאלה את השאלה הכ"כ לגיטימית:"אבל מה זה אומר להיות חברים בפייסבוק?!?!" אני והבת-דודה אחות שלי, נעמה צחקנו ממש, אבל בלי יכולת לענות תשובה הגיונית, כי באמת מה זה אומר להיות חברים בפייסבוק?
אז, כחלק מתוכנית הגמילה, הסרתי את מקש ה"לייק" מהבלוג שלי. לא רוצה שהפייסבוק ייכנס לי גם לפה.
חלק 2
(או- התמכרות גדולה ובלתי מזיקה)
COLDPLAY.
say no more.
אבסורד, התאהבתי בפעם השנייה בחיי והפעם בלהקה, במוזיקה שהם עושים.
התאהבתי במילים הכ"כ מרגשות וחזקות, בתווים שיוצרים מוזיקה עוצמתית, מרגשת.
כן, זו סתם להקה ואלו סתם שירים. אבל מדהים איך אני מתרגשת כשמתחיל שיר ואיזה באסה שנגמר, כאילו שצריך להפרד מידיד טוב. לכל אחד יש את המוזיקה שהוא אוהב, מה הייינו עושים בלי מוזיקה? החיים פשוט לא היו שווים.
את המילים לרוב השירים אני יודעת בעל פה, את המנגינות אני יכולה לזמזם מתוך שינה.
כריס מרטין, וויל צ'מפיון, גאי ברימן וג'וני באקלנד עושים עבודת קודש.
בניגוד לפייסבוק, התמכרות שממש לא דחוף לי להגמל ממנה.
בלי שום קשר, היום התחלתי להקשיב קצת לאסף אבידן.
אין ספק שהבחור הוא עוף מוזר, אבל כישרוני במיוחד. ההתמכרות הבאה? מי יודע.
חלק 3
במשך רוב הזמן שאני בישרא בלוג (הבלוג חוגג 3 בחודש הבא) הכינוי שלי היה "קוקיתה", שזה בעצם עיוות של "קוקה", כינוי שנדבק אליי כשהייתי בערך בת שבועיים על ידי הבת דודה הסופר מדהימה שלי.
באותו הזמן, המבוגרים במשפחה (אמא שלי וסבא שלי בעיקר),קראו לי דני, שם חיבה שיוצא מ"ירדן", מן הסתם. רציתי שינוי, החלטתי על זה. סיום של תקופה שממנה אני יוצאת חזקה יותר, ובוגרת יותר. אני כבר לא בת 12. נכון, עברו רק שנתיים אבל בגילאים האלה, אנשים משתנים הרבה מאוד בשנתיים.
אה כן, ואני פשוט אוהבת את הכינוי הזה, "דֶנִי"
חלק 4
(או- למה הבלוג הזה כ"כ רציני ודי דכאוני)
למה? עברו עליי דברים קשים, דברים שבא לי לשכוח, דברים שאשכח גם אם אני רוצה בזה וגם אם לא.
הבלוג הזה הוא המקום שלי לפרוק, בעיקר,ואני בנאדם שלוקח הכל ברצינות. זה לא אומר שלא עוברים עליי דברים ממש מצחיקים או מטופשים (כמו שטות משטותתת, הביטוי הגאוני שיצא לי מהפה בלי שחשבתי על זה אפילו) אבל דברים רציניים נוטים להשאר.
אם אני לא אכתוב, אני אשכח. אם אשכח, אאבד את המורשת שלי, את החינוך, את האהבה שקיבלתי, או בקיצור, אפסיק להיות אני.
לא ממש אכפת לי שאף אחד לא מגיב. הופתעתי נורא שהפוסט הכי עמוק שלי, הכי דכאוני, הכי בקטע של כתבתי-את-הפוסט-הזה-במקום-ללכת-לפסיכולוג-למרות-שאני-ממש-צריכה אשכרה הגיע למומלצים, הייתי הכי מאושרת, כי הבנתי שאנשים לפעמים רוצים לקרוא על דכאונות של אחרים.
לילה טוב,
ירדן
(יש לי מבחן במתמטיקה מחרתיים. האם אני מוכנה? שאלה טובה, אין לי מושג)
אה כן, צום קל למי שצם. אני אישית לא יכולה. עושה לי סחרחורות