רגע, מה?

לפרוק, לפרוק הכל ואין למי, יש רק למה.

כואב לי. פיזית אפילו. קצת מעל הבטן, מתחת לחזה.זה לא נעלם.

זה כואב כי נסיעה הלוך- חזור איתך הוציאה ממני את כל האנרגיות שיש לי, ואני אפילו לא יודעת למה.זה לא שאני לא אוהבת אותך, אבל.. זה משהו. זה בגלל שאתה יודע כלכך הרבה עליי ואני לא יודעת פסיק עליך. אני לא מספרת, ואתה יודע מאחרים ואתה מפחיד אותי אפילו שהשתחררתי ממך מזמן. אלוהים.

זה כואב כי כל הביטחון העצמי שניסיתי לבנות בחודש האחרון בדמעות ובדם הולך ומתמוסס לי בין הידיים. הוא אפילו לא היה באמת קיים. מין זרע קטן שהתחיל לצמוח ועוד לא יצא מהאדמה עדיין. אלא אם כן אני עם אנשים מסויימים. אז הוא פאקינג עץ.

זה כואב כי אני יודעת שזה כלכך כואב כי אני לפני מחזור. אז גם כואבת לי הבטן התחתונה. זה לא הכאב שמפריע, זה הידיעה שכרגע- אני לא אני. וזה מתסכל כלכך.

ואז באים עוד הדברים הקטנים האלה.

קבעתי שיעור נהיגה על שיעור פרטי (טופל)

אמא חזרה לדבר עם האקס שלה שאני לא אוהבת (מדכא)

יש לי מבחנים.

ואין לי אף אחד.

אני רוצה לשים את הראש ולהרגיש בבית, ואין לי מי.

שמחה שהוצאתי את זה. אני כבר מרגישה יותר טוב.

ובכל זאת- איזה יום גרוע.

אולי מחר, יהיה יותר טוב?

ירדן.

זה התחיל מידיד באשדוד שכתב בפייסבוק שיש גשם. לא התייחסתי. אני בתל אביב. 

ואז הרעש הזה ואני מסתכלת מהחלון ובחוץ צהבהב ורטוב..

והריח הזה. הריח המדהים הזה של גשם ראשון שיש לו שם אגב- פטריקור. הריח של אדמה יבשה שנפגשת לראשונה עם הגשם, תוצאה של שמנים ארומטיים שיוצאים מהאדמה ואבק.

היום בבוקר עבדתי והלכתי פעמיים לסופר כדי לקנות דברים שחסרים למסעדה. בדרך, השמש הייתה עליי ועמדתי ברמזור אדום וביקשתי כבר חורף. זה לא שאני נהנת מהחורף במיוחד, אני לא אוהבת חורף- אבל הקיץ הזה היה ארוך נורא והוא עדיין לא לגמרי נגמר. 

אז חוץ מהגשם הזה שבא פתאום, היום הזה היה מוזר. כשהלכתי לסופר פגשתי את האקס של אחותי, הבנזונה שבגד בה, במאוהבת,וניהלנו אנחנו שיחת טלפון לא נעימה במיוחד אחרי שזה קרה. לפני שחשבתי למה ואם כדי, אמרתי לו שלום. הוא אמר שהוא לא זיהה אותי ודיברנו קצת, שיחת חולין סתמית כזאת. אני מניחה שזה בסדר כל עוד הוא לא מתקרב לאחותי, אפילו שהוא בן אדם מתנשא ויהיר. אם יש משהו שאמא למדה אותי זה להשאר בקשר טוב עם אקסים, שלא יהיה להם מה ללכלך. אז אקסים של אחותי, שיהיה. 

אחר כך חיכיתי לאחותי כדי שנלך ביחד הביתה בזמן שהיא ישבה עם זוג הומואים שהכירה אתמול. היא הייתה המלצרית שלהם והיום היא שואלת אותם אם הם חושבים על ילדים. (התשובה היא לא אגב, למה? ״אין לנו כוח להלחם, וסגרו את הודו״. תודה רבה, מדינת ישראל). באיזשהו שלב נמאס לי ואמרתי שאני הולכת, אז הם אמרו לי לשבת איתם. 

כשכבר חזרנו הביתה גילינו שהשותפות לא בבית והמפתח של אחותי אצל חברה שלה שלא גרה בתל אביב, קטע מטומטם שגרם לאחותי להיות כל כך מעוצבנת שאי אפשר לדבר איתה. אפילו מהגשם היא לא התלהבה. כשהיא מעוצבנת, היא מוציאה את זה על האנשים האחראיים ועליי. זה לא היה הזמן להגיד לה שתרד ממני כי היא סתם הייתה מתעצבנת יותר. זה משהו שאני צריכה להגיד לה כשהיא רגועה. 

ופתאום, טלפון. יש לי טרמפ הביתה מידיד שלה, לקוח קבוע בקפה שההורים שלו גרים ביישוב שלי. דיברנו קצת באוטו, אני והוא, והבנתי די מהר שהוא לא אדם שאני רוצה יותר מידי בחיים שלי. זה לא שהוא היה לא בסדר או משהו כזה, ממש לא, אבל.. לא יודעת, טיפוס כזה. 

אז היום היה מוזר. אני יושבת עכשיו בסלון ואני לא רגועה, משהו לא בסדר. התחושה שלי היא שפגשתי יותר מידי אנשים חדשים היום. אני לא טובה בזה במיוחד, בהצגה עצמית (מחוסר ביטחון)- זה מלחיץ אותי, אז זה לקח ממני אנרגיות, וגם להתמודד עם אחותי שכמו סופת טורנדו פוגעת בכולם כל פעם שהיא מעוצבנת. 

רציתי לחזור ולהפגש עם חברים, אבל הם לא יכולים וזה לא שיש לי מבחר גדול. רציתי את המקום הנוח והבטוח שלי איתם, מקום שמאוד חסר לי היום. אז הנה אני פה, מקום בטוח כבר משנת 2007:)

לילה טוב

ירדן