רגע, מה?

אני בבית לחג, משמע חזרתי למרתון של סדרות ולכתוב בשעות לא הגיוניות בלילה. אין כמו הבית. באמת, יש תמונה שלי מחבקת את המשקוף של דלת הכניסה כשהגעתי.

אם להיות כנה לחלוטין, השנה לא התחילה טוב. לפני שבועיים הלכתי לים עם בנדוד שלי שבא לביקור מאמריקה, אמא והאקס שלה מהצבא (רוצה להיפרד מאשתו. בינתיים מתנחל אצלנו לפעמים). בים פגשנו חברים של אמא, קבוצה כזאת שנפגשת כל שישי באחד החופים בבת ים. מדברים, משחקים קצת מטקות. החברה הכי טובה של אמא הייתה שם וגם עוד איזה ידיד שלה. בנאדם די מבוגר, בסביבות השישים. הוא הביא לי ולבנדוד שלי את המטקות שלו לשחק קצת, גיליתי שאני מאוד גרועה בזה. כשהלכנו, הוא אמר לי:"תבואי שבוע הבא, נלמד אותך לשחק קצת." חייכתי ולחצנו ידיים. חזרתי לחיפה.

היום אמא באה לקחת אותי מהרכבת ובדרך סיפרה לי שאתמול היא הייתה בלוויה שלו. חשבתי שהיא צוחקת עליי, אבל לא.

לא ממש הכרתי את הבנאדם, המוות הדי פתאומי שלו לא מאוד מזעזע את עולמי, אבל זה מדהים אותי איך המוות תופס אותי כל פעם כשאני מתחילה להכנס לשגרה של חיים וכאילו אומר לי:"זוכרת? אני פה. אני תמיד פה." זה פשוט עצוב. ראיתי אותו רק לפני שבועיים, זה הזוי. 

אז היה את זה, הספקתי לחשוב על זה די הרבה היום. וגם ארוחת החג הייתה די עלובה. אנחנו משפחה אשכזנית עם כל מה שזה גורר, משמע היינו 6 נפשות ואכלנו דברים חסרי צבע ומלאי שום. סבתא הייתה אחראית על הארוחה אבל היא שכחה דברים כמו להכין תוספת לעוף או לאפות אותו על נייר אפייה. זה באמת לא נורא כלכך אבל שניהם מתחילים לשכוח, היא שאלה אתי אם עבדתי כשהייתי בתל אביב ואני בכלל בחיפה. סבא בכלל עם דימנצה וכשאחותי איחלה לכולנו שנה טובה רציתי ואני עדיין כלכך רוצה להאמין שהיא תהיה טובה. ששנה הבאה שוב נאכל עוף יבש שיש לו טעם של שום. נכון, זה עלוב, והיה מין מתח כזה בשולחן בין אחותי ואמא לפעמים, אבל זאת עדיין המשפחה שלי. בין אם אני רוצה ובין אם לא אז פשוט החלטתי לקבל את זה ולהפיק את המיטב.

מה שכן, בתדודה שלי הכינה עוגת גבינה פרורים כלכך טובה שלא התאפקתי ולקחתי שתי חתיכות.

אז, אובייקטיבית היה לא משהו, אבל ההרגשה שלי טובה, מצפה להמשך החג והימים בבית. סך הכל, רשמתי לעצמי כמה תזכורות לשנה החדשה מהחג הזה.. לאהוב את המשפחה גם אם קשה, ולזכור שהכל פה זמני. גם אני. וזה הדרבון הכי גדול שלי לעשות טוב בזמן הזה.

בוקר טוב,

ירדן

לגור עם עוד 26 אנשים. זה מלחמה בלתי פוסקת על הכלים והשירותים והמקלחת. זה לא להכיר לעומק את כולם ולהתבאס. זה לרצות לדבר עד 2 בלילה ולקום בשבע למחרת. זה עניין עם האוכל, והאחריות בקינים והאחריות אחד על השני. זה לפעמים להרגיש לבד וזה מטורף וזה לגמרי מה שאני צריכה כרגע.

אני אוהבת את זה שבני גרעין שלי מתקלחים עם מוזיקת מועדונים חזקה או שרים יחד במקלחת עם הדג נחש. אוהבת את השירים של הבנות מהקן הקודם שלהן. אוהבת את העובדה שיש הווי, גם אם לא תמיד הוא הכי טוב. אוהבת את החניכים שלי שהם פשוט קסם של ילדים, חבורה יוצאת דופן של אנשים צעירים.

לפעמים אני נזכרת שאין לי בית ספר יותר וזה די מפחיד. מבינה שאלו החיים שלי עכשיו וזה כזה מוזר.

קצת מתגעגעת הביתה, אבל לא יותר מידי. יש הפרדה מוחלטת בין מה שקורה לי פה למה שקורה בבית. אני מנסה לשתף אבל אנשים מחוץ לתנועה ולמה שאני עושה לא תמיד מבינים. בני גרעין שלי תמיד מבינים בקטעים האלה, כי הם פה איתי.

היום הייתי ברכבת עם חולצת תנועה וחיילת שעברה שם שאלה אותי אם אני בשנת שירות. אמרתי לה שכן והיא אמרה לי בבאסה:"איזה כיף לך, תהני". תמיד מפחיד אותי לחשוב על העתיד, על מה ואיך יהיה אבל אני אופטימית. מאמינה שאצליח להוציא משהו טוב מכל דבר כמו לשמוע את בן גרעין שלי שר במקלחת ולחייך.

לילה טוב,

ירדן

כשהייתי בכיתה ח' יצאתי לבילוי המועדף על ילדים בגיל הזה בישוב שלי: שוטטות חסרת מעש. באותו הבילוי ראיתי לראשונה (אני חושבת) ילד שיכור. הוא היה גדול ממני בשנתיים- תלמיד כיתה י' כנראה, והוא היה נראה לי כלכך גדול. קצת התביישתי בשבילו שהוא שיכור כלכך כי ידעתי שהוא מדריך בצופים ותכלס זה מה זה לא חינוכי. חשבתי שגיליתי את אמריקה, ילדים בני 16 שותים. איזו הפתעה ממש. הילד הזה בגר וכשאני הייתי בכיתה י' הוא היה ביב'. הוא עדיין היה בצופים, רשג"ד או משהו כזה והוא היה די פופולרי. בפורים בתיכון הוא השתתף ב"הצגה" המסורתית שעושים הבנים והבנות הכי נחשבים של כיתות יב', שזה בעיקרון להשפיל את עצמם ולרקוד בטייטס מול כולם. הוא לא הכיר אותי ואני די בטוחה שהוא עדיין לא מכיר אותי. זה ככה אצלי הרבה- מכירה הרבה שמות ופרצופים אבל הם לא יודעים מי אני.

אחרי שהוא סיים תיכון לא ראיתי אותו. התגייס לצבא, ככה זה. שכחתי ממנו לגמרי. לא היה מה לשכוח, הרי זה לא שהכרנו או דיברנו אי פעם.

ואז הגיע צוק איתן.

בגלל שהוא חבר של חברים שלי בפייסבוק, פוסט שהוא כתב קפץ לי על הוול. מצולם בתמונה עם עוד שני חברים, הוא כתב מכתב פרידה עצוב וקורע לב לחבר שלו שנהרג, שחר דובר קוראים לו.

לפני יומיים עוד פוסט שלו עלה, הפעם מצולם אוכל חומוס עם עוד חבר, ומספר איך החבר היה חזק ואיך כולם תמכו בו והיו אופטימיים גם כשנכרתו שתי רגליו, איך זה שהוא לא שרד והצטרף לשחר ופז וליליק.

חשבתי על הילד ההוא, בן ה-16 שהוא היה פעם. איך העתיד הלא ידוע עוטף אותנו בשכבה של הגנה, איך שהחיים מבגרים אנשים באופן מואץ. איך הנער הזה לפני ארבע שנים לא ידע מה מה מצפה לו, מה שקורה פה זה לא נתפס ועולה על כל דמיון.

גרה בחיפה בקומונה עם הגרעין שלי מהנוער העובד כבר 10 ימים. נכנסתי לקן שאני אחראית ומדריכה בו, התחילה שנת פעילות חדשה והשאלה שצפה לי תמיד זה- איך אני אתייחס לקיץ הזה? מה אני רוצה להעביר? איך אני אעביר את זה בצורה כזאת שחניכים ירצו להשתתף? כי הרי דיברו איתם בכיתות. וההורים, והחברים והטלוויזיה. חלקם גם היו באזעקות.

אין לי תשובה מוגדרת. אני לא יודעת עדיין איך אני אתייחס לזה, ואני יודעת שאני צריכה. אבל אני חושבת שהכי חשוב כרגע זה להביט קדימה ולהגביר את האור בחברה הישראלית. לעשות דברים טובים. להמשיך הלאה בעשייה חינוכית ולא לעצור, כמו שסמינר מדצ"ים התקיים בתנועה השנה וגם סמינר תנועה אחת (משותף לערבים ויהודים) וגם מחנות הקיץ. אז אני מתכוונת להתחיל את ההדרכה שלי בשמחה, ולחנך לשוויון ולא לגזענות. ולזכור אותם כי הם כל כך קרובים, חברים של חברים סך הכל. שחר, פז, ליליק, אבי, בר, טל ועוד הרבה.

ההשפעות של הקיץ הזה עליי מתחילות להופיע רק עכשיו. לא שזה מאוד מפתיע אותי, בזמן צוק איתן עבדתי די קשה כדי להרחיק את זה ממני ולא להיות קשורה בכלל.

שנה טובה

ירדן.