Where images and words are running deep..

מכינה תה עלים, ארל גריי של ויסוצקי. אני לא בטוחה כמה קרוב זה להיות ארל גריי, אבל כנראה שלא מאוד. הוספתי הפעם את העלים תחילה, ורק אחר-כך מזגתי בעדינות את המים. כבר יצא לי פעם לשתות את התה הזה כשהעלים צפו ונתקעו בין השיניים. לוקחת את הכוס האדומה שקנינו פעם באיזה קיבוץ בצפון ושמה לידי. בלי סוכר, בלי חלב, רק מים ועלים, קשה להבין למה זה כל-כך מוצלח, אבל זה כנראה מסוג הדברים שלא חושבים עליהם לעומק.

בחודשים האחרונים השגרה הקבועה הייתה שבשביל לקום בבוקר שישי יש צורך להתאמץ, אבל בשביל לקום בשבת, צריך איזה נס. אני ממשיכה את חלומות הסדרות, שולטת על חלקם, ומרגישה שאני יכולה להמשיך ככה כמה שנים טובות. משהו בשינה הזו לא ממלא מצברים, ורק שאני רואה שהשעון לידי מורה על 2 בצהריים אני אוזרת את הכוח לקום.

הבקבוק נגמר די מהר, וכשהתחושה בשפתיים ובקצות האצבעות התחילה לפוג עברתי לצ'ייסרים הכבדים יותר. הייתה תחושה חמימה, ולמרות שלבשתי רשת ולא הסכמתי להתלבש בדרכי החוצה, הדרך הביתה ברגל הייתה נעימה ביותר. ברעש וצלצולים נכנסתי הביתה ושמטתי את הצעיף, המעיל והתיק בדרך לחדר. רק לצריך לצאת מתוך הבגדים, לשתות קצת מים. התחושה המוכרת של הסחרחורת והכבדות נפלה עלי, ולפני שהצלחתי לעצור הכל התחלתי לבכות. עד שהגיע קו 17, עד הביקור בעיר משרדי הרפאים, עד ששאלתי מישהו אם הוא הגיע מוכן.