ג'ון קולטריין, בני גודמן, אלה פיצג'רלד, דייב ברובק ועוד ועוד, זה כל מה שיש בפלייליסט, ולא צריך יותר מזה.
יצאתי אתמול, פעם שנייה או שלישית בסך הכל החודש. כולם גבוהים, יפים, עקבים, איפור, כבר שכחתי איך זה עובד. מרגישה מצחיק עם הג'ינס שנצמד בצורה מחשידה ועם המגפיים השטוחות. בכלל אני שמה לב שאני כבר לא משתמשת בתכשיטים, בבגדים, באיפור, בקרמים, שום כלום. ג'ינס קבוע, סוודר אפור חם, אוספת את שיער הפרא לאיזה חצי קוקו על הראש למעלה וזה הכל. זה בזבוז זמן לנסות להיות יפה.
אנשים מסביב מדברים, צוחקים, מתנשקים, שותים, וזה מדהים בעיניי, יש חיים שממשיכים. עברתי על כל אחד מהדייטים שישבו מסביב, הקשבתי לחצאי שיחות, ניסיתי לדמיין לעצמי מה האנשים האלה עושים באמת מאחורי החזות התל-אביבית. מעניין אם הם נהנים, אני אישית אף פעם לא הבנתי איך אפשר להנות מדייט. דמיינתי כמה אפשר היה לקלף מהסיטואציה, את כל העמדת הפנים, משחק החיזור, האיפור המוגזם על הפנים, הגינונים, האלכוהול, הכל היה שם מיותר, אבל כנראה שהדרך קצת יותר חשובה.
ואני אישית איבדתי כל יכולת לתקשר עם אנשים אחרים. כל הזמן הזה בראש רק רצים סרטים על כל מה שצריך להספיק, מבחן אחד אחרי השני, מקצה שיפורים. עד שאסיים להתמודד עם כשלונות של סמסטר א' כבר יגיעו המבחנים של הסמסטר הבא, איזה ייאוש.
אז בינתיים אני נותנת לעצמי לישון עד מאוחר, מושכת שעה נוספת כל בוקר, מעכבת את היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
