Where images and words are running deep..

ואז שוב יורד הלילה והדכדוך שוקע. העבודה זזה בקצב איטי ברקע, השירים נהיים חרישיים יותר. 

יצר הסקרנות מתגבר ואני בוחרת לבלוש קצת, לחטט, להכאיב לעצמי סתם. 

כמה קל לקחת עשרה צעדים אחורה ופשוט לשכב על הגב. להדליק סיגריה אחרי חודשים ארוכים של הפסקה. לעצום את העיניים ולשקוע בואקום של רחמים עצמיים ופחד. מהעתיד, מהלא נודע, מהבדידות. לוותר, לא לחשוב, לא להחליט, לא ממש לחיות. להעביר את השעות בין המיטה, הכסא והספה. 

חבל שזה לא באמת פתרון, ובינתיים הזמן והכסף אוזלים ושום דבר לא זז. 

אז בכיתי, התאבלתי, השלמתי, קיבלתי, אבל למה אני עדיין תקועה במקום. למה איפה שאנשים אחרים קמים שוב על הרגליים אני צריכה להישאר מאחור. 

על הרציף בחור מזהה אותי. הוא מתנודד, לא בטוחה מה עדיין משאיר אותו בחיים. הייאוש שלו מורגש בכל תנועה קטנה שהוא עושה. מפרידות בינינו בסך הכל שמונה שנים. מפחיד אותי לגמור ככה. 

קצת נכמר לי הלב כשהבטתי בו והבנתי שפגעתי בו יומיים קודם לכן עם המילים האדישות שלי מאחורי המסך. במציאות הכוחות שונים. מאחורי המסך אני דוחה בחורים נפלאים. במציאות אני בוחרת בזבל הראשון שירק לכיווני.