Where images and words are running deep..

כמה זמן חיכיתי לכתוב את זה! אחרי חודשיים ארוכים מאוד של חיפושים וכל-כך הרבה אכזבות, שלמעשה לא ממש נגמרו, חתמנו על חוזה. יש לנו דירה, יש לי דירה, או לפחות חדר גדול ויפה ממש מול האוניברסיטה. יש לי גם שני שותפים מקסימים, ארוחות מאולתרות על הרצפה וכל-כך הרבה דברים לשלם עליהם. 

ואיתו הכל ממשיך לעלות ולרדת, מהאושר העילאי והחיבור הטוטאלי של הכפיות לבין הבאסה שבהפסקות שלנו. כשבודד לי והוא מגיע כדי להפיג את השקט עם האופטימיות האינסופית שלו, אני בשמיים, לא אכפת לי אם זה הסטוץ הארוך ביותר בעולם. כשאנחנו צוחקים על חתונה ודירה משלנו, או בכלל ברגעים הנדירים שנראה שלקשר הזה יש איזשהו כיוון, אני מתמלאת בספקות. אם כבר לוותר על הלבד, אז בשבילו? אני יודעת שיש יותר בעולם בחוץ, בחורים שיכולים לחלוק איתי עולם אחר. אבל-אבל-אבל הסוד הזה שאוכל כמו עש רעב דרך הבגדים היפים והשיער הארוך, שאוכל את טיפת האופטימיות האחרונה יחד עם העולם האחר שיכולתי לחלוק.

אבל מה זה חשוב, שבוע הבא מתחדשים הלימודים.