יש את רגע ההתפכחות הזה שבו אפשר לבחון בן אדם מוכר בעיניים נקיות לחלוטין.
פתאום כל הכריות שאמורות לרכך את המכה כבר לא שם, כבר אין רגש שמכסה ומעלים את הפגמים.
אני זוכרת את זה עם ר'. הוא בא לאסוף אותי מהעבודה בשביל שיחת מה התחדש.
עברה שנה מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה וגם הפעם נסענו לסושי.
כשנכנסתי לאוטו לא האמנתי שאני רואה את הבן אדם שהכרתי. הכל היה שונה. הרבה פחות טוב ממה שזכרתי.
ושמחתי, כי ידעתי שאולי הטירוף שם נרגע.
אמנם בפועל חתכתי את העניין אחרי שנה נוספת בצורה מכוערת כדי לנתק את עצמי באופן סופי ומוחלט מכל השקרים שהוא אהב להאכיל אותי, אבל בכל זאת ידעתי שהערב ההוא היה בגדר נקודת מפנה חשובה.
אתמול נתקלתי בתמונה של ההוא, ההוא שנוח לחשוב עליו עכשיו בתור הבחור ההגון, הבחור שבחיים לא היה מתנהג ככה, הבחור שיכל להיות ידיד אמיתי, לא כזה ששולח ידיים אם הוא יודע ששתיתי.
גם אותו כמעט ולא זיהיתי. כבר שכחתי את הפנים האלה. השיער התקצר, השיער שכל-כך אהבתי.
איפה התווים המסותתים? איפה החיוך הממזרי? איפה ההילה הזאת שמקיפה אפילו את השם?
שמחתי. זה היה סימן טוב. משהו בקסם התפוגג, אולי למרות הכל עברתי הלאה.
נותר רק להשמיד כל זכר מהבחור הנוכחי והחיים יהיו שקטים 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
