עברתי לצלם בשחור לבן לאחרונה, ואני אוהבת את זה.
הפשטות הזו, בלי כל הפרטים המיותרים, תמונות שהופכות להיות משהו על זמני.
התחלתי בהכנות קטנות לקראת הלימודים. זרקתי את כל ספרי הפסיכומטרי הישנים, סיננתי את המחברות מהתיכון, פיניתי לי מדף ואפילו הכנתי רשימה של כל מה שעוד צריך לקנות. כל פעם שאני חושבת על זה, היי בסוף החודש את סטודנטית, אני ממש מתמלאת בבחילה הזאת בבטן שמתערבבת עם הקפה. אף אחד בשנתון שלי עוד לא ממש מתחיל ללמוד, וחוץ מכמה אנשים שאני באמת בקושי מכירה, לא יהיו שם פנים מוכרות במיוחד באוניברסיטה, בטח שלא בחוגים שאני בחרתי.
יום כיפור עבר מהר מאוד, אפילו מהר מדי, אני מרגישה שסוף השבוע, הזמן היקר הזה, נלקח ממני. אני שונאת את יום כיפור, אפילו יותר מכל טקס או מנהג אחר של הדת הזאת. מרגישה שכופים עלי לעצור את החיים ליומיים, בלי ממש להתחשב. יש לי תמיד פחד כזה לפספס את מועד הכניסה של היום המעיק הזה ולא להספיק להגיע בחזרה הביתה, כי אחרת...
זמן לוויסקי, הוויסקי המסורתי של יום חמישי שאיכשהו נעלם השבוע. זמן לשבת ולהרגיש את הטעם המעושן של המשקה הזה מתמוסס בפה שעה שכל שאר הבעיות נמוגות. שקשוק קוביות הקרח, המוזיקה ברקע, המבטים שהולכים ומתארכים עד לשתיקה הסופית.. כן, נראה לי שזה מה שכדאי לעשות עכשיו.