Where images and words are running deep..

אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שיום יבוא, ובלי שום הכנה נפשית, פשוט איכנס למכון ואעשה קעקוע - כנראה הייתי צוחקת.

אבל בכל זאת, אחרי שהשרטוט היה אצלי שנה בארנק, פשוט הלכתי על זה.

על פניו דבר לא השתנה, הזמן שעבר בקושי הספיק למלא כינרת. והנה, שיר שמעולם לא היה מוערך כראוי פתאום קיבל מקום מחודש. אלה לא רק הסנטימנטים שודאי אופפים אותו עכשיו, אלא איכות חדשה. זה הוביל אותי לחשוב, אם עניין כל-כך פעוט הצליח לתפוס כזו תאוצה בפרק זמן שברירי שכזה, איזה דברים אחרים יכלו לקרות אם רק היינו מחכים ומשתנים ביחד?

-

האוניברסיטה שיגרה ישר שלושה מכתבים – אחד מאשר הרשמה, השני מאשר קבלה והשלישי אפילו מוסיף מלגה בהפתעה. זה היה נעים, אבל לא מאתגר, מה גם שלהירשם זה לא חוכמה, צריך לשם שינוי גם ללכת ללמוד. מנגד הבוס זרק הצעת נגד, העלאה משמעותית, שדרוג, תנאים שלאנשים בגילי לא יהיו לעולם. אבל פעם נוספת צריך להתגמש ולזרוק עצם, לרצות דורות על גבי דורות של השכלה, ולוותר על העצמאות היפה שבניתי לי עכשיו.

מצחיק לשבת ולזגזג בין פרקים של קליפורניקיישן לעמודים האחרונים של אנה קארנינה, בתוספת של פסטו.

מכל הסדרות בעולם, להיות מרותקת לקליפורניקיישן, זה היה הכי פחות סביר, אבל זריקת זין גמורה על מוסר ונורמליזציה, היא כמעט כמו מערכת ערכים שלמה ויציבה. מה לא?