סתם, הסרט היה גרוע והערב בכלל מוזר, לא נוגעים, מדברים רק לעניין, הזוי. מחזיר אותי לימי עבר בהם יצאנו לסרטים רק כדי לשתוק כמה שיותר.
השעתיים האלה הן זמן טוב להרהר.
חשבתי לתומי על ההפרעות הקטנות והמוזרות שלי. הנוירוטיות, תלישת השיער, הבעיות עם האוכל, הOCD, החלומות החיים.
מעניין איפה זה על הסקאלה ואם מישהו חושד, או שם לב, או תוהה למה אני מביטה בשלוש מראות של האוטו כל 4 שניות או מתעסקת כל-כך הרבה עם השיער או מקיפה את פרק היד, פעם עם יד ימין, פעמיים עם יד שמאל.
מחר יום ארוך ושבוע ארוך ועוד שלושה מבחנים ארורים ואז עוד שניים קצת פחות.
עברתי על השיחה שלנו, מהיום שבו גיליתי את ההודעה באינבוקס ועד היום הראשון שנפגשנו, בסך הכל.. 5 ימים, מה-6 בנובמבר עד ה11. מזל שאני זוכרת תאריכים.
אני בשבוע הראשון ללימודים, מספרת לך שעוד לא פציתי פה בקמפוס, אתה מתעניין, שואל, כותב, כל-כך הרבה הודעות נערמו בימים הראשונים.
הודעות ראשונות של היכרות, שיחה זורמת, מספרים על התואר, תחביבים, מתחילים להצחיק. אחרי יומיים אני מטילה את הפצצה והכל מתהפך. עוד כמה ימים של ריקוד עצבני לכאן ולשם, מספרת לא מספרת, משכנעת לא משתכנעת. נפגשים, השיחה אחר-כך כבר שונה, זו סוג של התחלה, התחלה אמיתית. אפשר להרגיש את ההתרגשות דרך ההודעות היומיומיות הקטנות, מדהים.
איך הכל שונה, איך אתה שונה, הגישה, הרצון, הסקרנות. מסתכלת על הימים ההם, כמה הספיק להימחק עד היום, כמו לעמוד בחניון של הנדסה ולהביט על איילון, תהום ענקית. מה נשאר מהקשר, לאן הוא הולך? אפשר לקרוא לזה בכלל קשר?
עדיין מתרגשת לראות אותך, כל פעם מחדש, כל הנסיעה לפני. עדיין מופתעת כשאתה נוגע בי. נהנית לראות את המבט המצועף שלך שמתפקס מדי פעם, את האישונים מתרחבים כאילו התעוררת מחלום. וחבל שאני לא יכולה פשוט לומר את זה לך.
ג'ון קולטריין, בני גודמן, אלה פיצג'רלד, דייב ברובק ועוד ועוד, זה כל מה שיש בפלייליסט, ולא צריך יותר מזה.
יצאתי אתמול, פעם שנייה או שלישית בסך הכל החודש. כולם גבוהים, יפים, עקבים, איפור, כבר שכחתי איך זה עובד. מרגישה מצחיק עם הג'ינס שנצמד בצורה מחשידה ועם המגפיים השטוחות. בכלל אני שמה לב שאני כבר לא משתמשת בתכשיטים, בבגדים, באיפור, בקרמים, שום כלום. ג'ינס קבוע, סוודר אפור חם, אוספת את שיער הפרא לאיזה חצי קוקו על הראש למעלה וזה הכל. זה בזבוז זמן לנסות להיות יפה.
אנשים מסביב מדברים, צוחקים, מתנשקים, שותים, וזה מדהים בעיניי, יש חיים שממשיכים. עברתי על כל אחד מהדייטים שישבו מסביב, הקשבתי לחצאי שיחות, ניסיתי לדמיין לעצמי מה האנשים האלה עושים באמת מאחורי החזות התל-אביבית. מעניין אם הם נהנים, אני אישית אף פעם לא הבנתי איך אפשר להנות מדייט. דמיינתי כמה אפשר היה לקלף מהסיטואציה, את כל העמדת הפנים, משחק החיזור, האיפור המוגזם על הפנים, הגינונים, האלכוהול, הכל היה שם מיותר, אבל כנראה שהדרך קצת יותר חשובה.
ואני אישית איבדתי כל יכולת לתקשר עם אנשים אחרים. כל הזמן הזה בראש רק רצים סרטים על כל מה שצריך להספיק, מבחן אחד אחרי השני, מקצה שיפורים. עד שאסיים להתמודד עם כשלונות של סמסטר א' כבר יגיעו המבחנים של הסמסטר הבא, איזה ייאוש.
אז בינתיים אני נותנת לעצמי לישון עד מאוחר, מושכת שעה נוספת כל בוקר, מעכבת את היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
