Where images and words are running deep..

לא מצליחה להירדם, ככה זה עכשיו, על כל יום ארוך יש יומיים של בטלה, קשה להתרגל להירדם. 

מתוך שינה שולחת יד לאייפון הארור, בודקת שוב מה התחדש. קוראת את המייל המוכן שכתבתי כבר לפני שבוע ומשגרת. לא בטוחה איזו תגובה תתקבל, אם בכלל. בבוקר, בשעות לא שעות, דבר ראשון אני בודקת אם יש תשובה. ויש. לא סתם תשובה, אלא הדבר הכי טוב שיכולתי לקרוא מזה הרבה מאוד זמן. 

חיוך ענק מתפשט על הפרצוף ולא יורד משם כל היום. 

זין על כולם, החבר הכי טוב שלי חוזר אלי. כן, ככה. לא משנה כמה זמן עבר, ממשיכים מאותה נקודה, מגלים שבחצי השנה האחרונה עברנו כמעט את אותו הדבר. רוצה כבר לראות אותו שוב ולשמוע, לא דרך הרדיו, לא דרך הקלטות ישנות, ככה, פנים מול פנים. רוצה נסיעה ארוכה ושקטה עם הבדיחות שאנחנו ממחזרים שוב ושוב. נראה מה יהיה הלאה, בינתיים נראה שהשפיות חוזרת

ואז שוב יורד הלילה והדכדוך שוקע. העבודה זזה בקצב איטי ברקע, השירים נהיים חרישיים יותר. 

יצר הסקרנות מתגבר ואני בוחרת לבלוש קצת, לחטט, להכאיב לעצמי סתם. 

כמה קל לקחת עשרה צעדים אחורה ופשוט לשכב על הגב. להדליק סיגריה אחרי חודשים ארוכים של הפסקה. לעצום את העיניים ולשקוע בואקום של רחמים עצמיים ופחד. מהעתיד, מהלא נודע, מהבדידות. לוותר, לא לחשוב, לא להחליט, לא ממש לחיות. להעביר את השעות בין המיטה, הכסא והספה. 

חבל שזה לא באמת פתרון, ובינתיים הזמן והכסף אוזלים ושום דבר לא זז. 

אז בכיתי, התאבלתי, השלמתי, קיבלתי, אבל למה אני עדיין תקועה במקום. למה איפה שאנשים אחרים קמים שוב על הרגליים אני צריכה להישאר מאחור. 

על הרציף בחור מזהה אותי. הוא מתנודד, לא בטוחה מה עדיין משאיר אותו בחיים. הייאוש שלו מורגש בכל תנועה קטנה שהוא עושה. מפרידות בינינו בסך הכל שמונה שנים. מפחיד אותי לגמור ככה. 

קצת נכמר לי הלב כשהבטתי בו והבנתי שפגעתי בו יומיים קודם לכן עם המילים האדישות שלי מאחורי המסך. במציאות הכוחות שונים. מאחורי המסך אני דוחה בחורים נפלאים. במציאות אני בוחרת בזבל הראשון שירק לכיווני.

גברים אתם פתטיים.