Where images and words are running deep..

פקק לא צפוי תפס אותי הבוקר וסירב להשתחרר. הסתכלתי בדאגה על השעון, נותרו עשרים דקות, רבע שעה, בסוף כבר עשר דקות בהן דהרתי על איילון. הספקתי, נשארו לי 7 דקות, לא אצטרך לגלות איך עומדים בצפירה על הכביש הסואן. 

היא תפסה אותי כבר בקמפוס, מחוץ לבניין. למשך דקה הכל קפא, שקט תהומי. 

סמרטוט קטן שנהנה להתקרבן. להתכווץ בעיניים עצומות ולשקוע בעולם אחר בזמן שהמציאות מכה חזקה, מנסה להכאיב, לסחוט תגובה, אנקה קטנה. אדם שפוי היה מוצא קצת כבוד עצמי ושם להכל סוף, אבל אני עוד לא שם. לא ידעתי כמה קל יהיה לי לגלם את הקורבן הנצחי. כמו התערבות כזו, ביני לביני, כמה אוכל להחזיק לפני שאראה שכואב לי, כמה אנשוך את השפתיים לפני שאשמיע קול. גם אם הייתה מילה ביטחון, לא הייתי מעיזה להשתמש בה, הייתי עומדת בגבורה בשביל לרשום לעצמי הפסד כואב.