יש מאחורי הבית שלי בית קולנוע קטן, כזה שתמיד נמצא בסכנת סגירה ושממוצע הגילאים בו הוא הרבה מעל 60. סרטים כמו הנוקמים לא יוקרנו שם, אבל הרבה מאוד סרטים זרים וקטנים ומחתרתיים - כן. בגלל שהוא כל-כך קרוב ובגלל שבמשך שנים היו לי קשרים טובים בפנים, ראיתי שם הרבה סרטים, לגמרי בחינם, לפעמים באולמות ריקים. אני לא חובבת קולנוע, רחוק מזה, משום מה מוצאת את המשימה של להתרכז בסרט אחד לאורך שעה וחצי או שעתיים משימה ממש מייגעת. כך קרה שפספסתי המון סרטים טובים וחשובים. עם כל אדם חדש יש את הרגע המביך בשיחה שהוא מבין שאני לא מכירה כל-כך הרבה רפרנסים תרבותיים חשובים, ואין לי מושג מה הוא מצטט, ולא, לא ראיתי את זה, בחיי. אבל את ילדה, זה אולי עוד לא יצא אז. דווקא כן, פשוט אני, לא ראיתי. אבל, דווקא מכל הסרטים שראיתי בקולנוע הזה, רובם היו כל-כך מוזרים ועם קצב משל עצמם, שהם חקוקים לי כחוויה טובה.
ראיתי אתמול את אלברט נובס. אישה, מחופשת לגבר בדאבלין הויקטוריאנית. היא, או הוא, עובדת במלון. חיים פשוטים, סגפנות מוחלטת, חסכון של פני לפני. סרט קצת מוזר, אנשים קצת מוזרים, אבל בעיקר סרט עצוב. יש רגע שהיא מתעוררת ומבינה שאולי גם היא יכולה לאהוב ולהתחתן, שגם לה מגיע לחיות. לאורך כל הסרט התלחששנו, אני והחברה שבאה איתי, איך לעזאזל זה יקרה, איך אפשר יהיה לפתור את המצב העגום הזה. זה לא קורה, אלברט מת, ספק מתאבד ספק חוטף מכה חזקה בראש, והחיים שלו לא מגיעים אל שום הפי-אנד. כשהרופא קובע את מותו הוא רק מפטיר "אלוהים, איזה חיים אומללים אנשים גוזרים על עצמם".
למרות מה שיגידו, נראה שיש כאלה חיים, שנידונו לא להסתדר. חבר רחוק התאבד, כשאימו ספדה לו בהלוויה, נראה שהיא סיכמה בצורה קרה, אבל מדויקת את קורות חייו "אלה היו 30 שנה של סבל". על זה בדיוק חשבתי אחרי הסרט, על אלה שדברים לא יסתדרו להם, ולא כי העולם צר מלהכיל את העיוותים המפחידים ביותר, אלא מאיזה כוח הרסני פנימי שלא ייתן לדברים להתקדם לעולם. ואז חשבתי איפה אני על הסקאלה, לאן התקדמה המחשבה שלי מגיל 17 בו הכרזתי שאין לי דבר לחפש בעולם לבין היום. אבל אז נהיה מאוחר למחשבות והגיע הזמן לישון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
