הזמן עובר, טס, נעלם, נראה כאילו עוד רגע השעון שעל הקיר יימס כמו בציור של דאלי וינזל על כל השולחן. זו התחושה הזו, המעבר בין החום לקור, הלימודים, העבודה, החיים בבית, החיים שם. לא סכיזופרנית, אבל לפעמים נדמה לי שאני מתפצלת, קצת שונה בכל סיטואציה, קצת שונה עם כל אדם, אפילו עם עצמי קשה לי להיות גלויה. כשאני מנסה להסיר שכבות של אנמיה ולהבין מה אני רוצה, אני מוצאת רק את המחשבות הרציונליות, שיכלו להיות מאוד אמינות לולא המחנק הזה בצוואר והרטט בחזה שהפכו לסימן בשבילי לעצור. משהו כמו, מתחמם, מתחמם, חם. תעצרי, על המחשבה הזאת, על הנקודת האחרונה, שם האמת. אבל לעזאזל עם השכל והכאב בחזה, אני כבר מזמן לא חושבת שיש לי השפעה על העולם מסביב. כל שנותר לי הוא לציית לחוקי המשחק, להמשיך להסתובב על הקרוסלה, ולעצור להקיא אחרי לילות קשים. אפילו הניסיון לומר לעצמי שאולי, כל הקשר הזה הוא בדיוק בשבילי, לא מחייב, לא חונק, לא אינטימי מדי, בא והולך, כשמתאים, לא באמת עובד לי. מהר מאוד מאוד אני מתפכחת והופכת להיות הילדה הקטנה שיושבת ומחטטת בפייסבוק כדי למצוא שאריות של מידע על בחורות אחרות, אם יש כאלה. ככה, לחלוק זה לא הצד החזק שלי.