Where images and words are running deep..

חוזרים לכתוב בתקופות השפלות ביותר, כי פה מתנשאת פסגת הבדידות. כשלא נותר כבר עם מי לדבר משאירים כאן חותם. כמה כניסות אנונימיות והדף הזה עובר מהעולם, המילים לא יהיו רלוונטיות עוד מעט ויצטרפו לארכיון גדול של מחשבות גנוזות.

סתם, כמה הערות לעצמי:

אני תמיד צודקת, כי כולם משקרים.

ניסוי האמת שלי, לא מקדם אותי. לא רוצה יותר אחיזה יציבה של המציאות, אני חוזרת לבקש לעצמי שקט נפשי.

הבית שלי נמצא הרחק מכאן.

על הדברים החשובים אני לא יכולה לכתוב, לא יכולה לדבר. את הבעיות האמיתיות אני לא יכולה לפתור, ועל כן הכל הבל הבלים. עד אשר איני שלמה, כישות אחת, גוף ונפש שלא מתכחשים האחד לשני, אין טעם.

אני לא בבית, גם לא בחג, אבל אין באמת הבדל. הבית הוא כנראה איפה שנטיות ליבך האמיתיות.

זה היה נחמד לברוח לפה, לא היה אכפת לי להמשיך, יש כלכך הרבה דברים להתחמק מהם. המחשבה פה מתחדדת, בישיבה על המזח בשעות בוקר מוקדמות, כשאין צורך בשום כיסוי. עוד בקושי היה לי זמן לעכל שאין יותר שירות, אין מסגרת, אבל כבר יש הצעה חדשה בפתח ומיליון דברים לסדר.

ואני שוב בורחת לצרות שמחכות לי בבית מאשר להתרכז באוויר הקר והצלול פה. אז, לא. עכשיו כולי ברשימות של צ'ה גווארה וסטפן פריי, כל מה שקורה דרומית לכאן פחות חשוב.