אז מי שבכלל קורא פה, בטח שם לב שלבלוג קוראים ספרים, כתיבה ואני. זאת אומרת שאני רושמת פה גם על מחשבות הקיטצ' שלי ועל חיי. והיום בפוסט: איך לעזאזל מכירים אותי בעולם הזה, ומי אני בכלל?
אם תשאלו כל מיני אנשים מי אני, תגלו שכל אחד אומר משהו אחר.
יש כאלה שיגידו שאני נודניקית, דביקית, מוזרה, חנונית...
יש כאלה שיגידו שאני חברה טובה, שומרת סודות, קצת מוזרה...
יש כאלה שיגידו שאני חסרת בטחון...
יש כאלה שיגידו שאני כשרונית...
יש כאלה שיגידו שאני קיטצ'ית, מצחיקה, נאמנה...
אבל אם תשאלו אותי על עצמי, אני אגיד שאני בסך הכל ילדה שיש לה כל כך הרבה לדבר ולהראות לעולם, אבל אף אחד לא נותן לה.
מעטים אם בכלל אלו שמכירים אותי באמת. מעטים המקומות בהם אני יכולה להיות עצמי.
העובדה הכי בולטת אצלי היא שיש מקומות שאני כמעט לא מדברת בהם, ויש מקומות שאני פשוט לא יכולה לסגור את הפה.
אני חייבת להודות שלאור הפוסטים על התעללות בבית הספר שכיכבו עד לא מזמן במומלצים, בית הספר שלי לא כזה.
אני עברתי כיתה, ועכשיו אני מרגישה יותר טוב. הרבה יותר טוב.
אולי גם בכיתה הנוכחית שלי אני לא לגמרי מרגישה עצמי אבל בכל זאת יותר טוב לי.
למרות שעדיין לפעמים לא תמיד נותנים לי להגיד את מה שאני רוצה להגיד.
אבל יש מקום אחד. הרחק הרחק משם. בו אני מרגישה באמת עצמי. בו באמת טוב לי.
אני מחוננת למי שלא ידע, אז מן הסתם אני נמצאת בפרוייקט מחוננים. שם אני באמת מרגישה שטוב לי.
הייתי יכולה לספר לכם שעות על המקום הזה שנמצא הרחק הרחק, אבל זה כבר לפוסט אחר שהתכוונתי לכתוב.
ומוסר ההשכל שלי להיום ילדים, גם אם הוא לא לגמרי היה ברור כי האמת היא שסתם כתבתי(או חפרתי) על מה שאני מרגישה:
תנסו להכיר. אל תשפטו ישר את אותם הילדים שלא מדברים. וכמו שאמרו בסדרה חכמה הנקראת 'החולמים':
"בכל מקום יש את הילד הזה שלא משתלב. אבל זה שהוא לא אומר כלום, לא אומר שאין לו מה לומר"
אז להתראות קוראי הבלוג המעטים שלי, להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מחוננת אחת