ספרים, כתיבה, ואני

הילדה, או שאפשר כבר לומר הנערה הצעירה, הלכה את דרכה לבית ספרה.
הייתה זו חופשת פסח, לכן לא היו לימודים, אבל אותה הילדה משתתפת במקהלת בית הספר וקבעו לאותו היום חזרה.

לאחר שפגשה עוד חברי מקהלה נוספים הם ניכנסו לחדר המורים והחלו בחזרה.

הם התחילו את השיר הראשון. שאלו מי רוצה סולו ואיזה. הילדה הרימה את ידה ואמרה שהיא רוצה את הפזמון.

עוד כמה ידיים הורמו. חלקם לפזמון וחלקם לבתים.

כל אחד בתורו שר את החלק שהוא רצה לשיר, לכן כשהגיעה תורה גם הילדה שרה. היא הייתה הראשונה ששרה את הפזמון.

כשסיימה לשיר, חשבה בראשה שהפעם היא דווקא שרה לא רע, ויש סיכוי שתקבל את הסולו הזה. אף אחד לא דיבר והמשיכו לסולו הבא. כשראתה שלסולואים אחרים מוחאים כפאים, מעודדים ואומרים כמה מצוין הייתה השירה, התחילה לחשוב שיכול להיות שלא שרה יפה כל כך כמו שחשבה. אחרת למה לאחרים מוחאים כפיים ולה לא?

לא! אני שרתי מצוין. זה לא כאילו מחאו לי כפיים גם בעבר. מוחאים כפיים רק למקובלות. ככה זה.הרגיעה את עצמה.

כשאמרו מי קיבל את כל פזמון הילדה לא נכללה בין המקבלים. כשראתה מי קיבל את הסולו ראתה רק את הילדים הקבועים. את הילדים שתמיד בוחרים. בה לא יבחרו. היא הרגישה גוש בגרון, אבל התאמצה לבלוע אותו.

את לא תבכי. את אף פעם לא בוכה. נכון שנמאס כבר. נמאס שמתעלמים ממך כל הזמן, אבל את לא תבכי. את אף פעם לא בוכה.

עברו לשיר הבא. היא החליטה שהפעם היא תשיר חזק ויפה יותר. כי היא אוהבת שירים שמביעים רגש. בגלל זה היא לא אוהבת את הבתים, הם לא נותנים לה ביטוי כמו הפזמונים.

בזמן ששרה חשבה שאולי טוב שלא קיבלה את הסולו הקודם, כי אולי היא תקבל את הסולו הזה. הרי הוא יצא לה יפה יותר מהרבה מהקודם. הוא שום לא קיבלה את הסולו. כשהסתכלה שוב על מי שכן קיבל, היא מצאה ילדות ששרו פחות או יותר כמוהה, קצת יותר קצת פחות. היא ידעה שהיא יכלה לקבל את הסולו אם רק מישהו היה שם לב אליה.

היא לא ידעה למה דווקא עכשיו היא מרגישה את הדמעות חונקות אותה, והיא עוצרת אותם. את לא תבכי.

בסופו של דבר, חברתה שישבה לידה שמה לב לדמעות שהיא מתאמצת כל כך לעצור. היא שאלה אותה מה קרה. היא ענתה לה שכלום. היא שאלה אותה שוב, בסופו של דבר היא אמרה לה. שנמאס לה שמתעלמים ממנה. שכל הסולואים שקיבלה בעבר היו כל הסולואים שאף אחד לא רצה. שלכולם מחאו כפיים ורק לה לא. שנמאס לה.

היא דיברה בשקט. חלש. אבל כולם שמו לב. הגיע הזמן באמת. אותו הסיפור קורה כל שבוע מחדש. אני צריכה לבכות כדי שמישהו יבין שמשהו לא בסדר איתי?

עברו לשיר הבא. את הסולו, למרות שכמעט בכתה לפני רגע, עשתה מצוין. היא הגיעה לטונים שכמעט אף אחד לא הצליח להגיע אליהם. והאחראי על המקהלה, אחרי שסיימה את השיר, אמר לה שתבוא אליו ותבצע סולו אחר. סתם כדי לראות. זה היה סולו מהשיר הראשון. סולו שאף אחד לא רצה. היא התאפקה שלא לפרוץ בבכי, כמו שהתאפקה כל היום. היא שרה את הבית. היא לא אהבה את השיר, אז היא אמרה לו. היא לא שובצה לשיר.

אחר כך האחראי אמר לה שתבוא שוב. כדי שתבצע שוב את הפזמון של השיר השלישי שרצתה לשיר.

ואז הוא בא ואמר לה בשקט "את בטוחה שאת לא רוצה את הבתים של השיר?". באותו רגע היה קשה במיוחד שלא להתחיל לבכות. היא אמרה שכן וחזרה למקום. אני לא מקבלת את הסולו שוב. הוא יודע את זה. ובגלל שהוא רואה שאני כמעט בכיתי הוא החליט בפעם הראשונה להתייחס גם אליי ולנסות לשבץ לי סולו אחר.

הוא שוב לא קיבלה את הסולו. אבל היא ידעה את זה כבר.

"יש לי כבר 2 סולואים. כמה לך?" שאלה חברתה שלידה, לא בכוונה, אבל זה פגע בה. "אפס" היא ענתה. משתדלת שהקול שלה יצא נורמלי.

"אז קיבלת את הסולו?" שאלה ילדה אחרת. "לא" ענתה לה הילדה.

היא רצתה לזרוק את הכיסא ולצאת מהחדר בטריקת דלת. אבל היא מנומסת מידי, והיא לא רצתה שכולם יסתכלו עליה וינסו לנחם אותה. אם יש דבר שהיא שונאת, זה שאנשים שבכלל לא מנסים לדבר עם מישהו מתחילים להתנהג כאילו הוא החבר הכי טוב שלהם אם הוא בוכה.

האחראי  קרא לה שוב. שאל אותה מה עם הבתים. היא אמרה לו את אחד הנאומים שהיא אומרת בראשה אך אף פעם לא בקול. "אני מסוגלת לשיר את הבתים, אבל אני יודעת שאני מסוגלת ליותר" היא אמרה לו, הקול שלה היה שבור.

"את מבינה, הקול שלך עדין. הוא מתאים לבתים יותר" הוא אמר לה.

עדין? לילדה אחרת יש את הקול העדין ביותר והדק ביותר ששמעתי בחיים, אבל היא קיבלה את הסולו שרציתי. הקול שלי יכול להיות עדין כשהוא רוצה, אבל אף אחד לא טורח לשמוע אותה כשהוא חזק יותר. יפה יותר.

הילדה הנהנה. הוא נתן לה בית של שיר אחר, בית שהיא לא אהבה. אבל לא הייתה לה ברירה. היא לא רצתה להתווכח איתו ולהתחיל לבכות. אז היא פשוט נתה לדמעות לחנוק אותה, אבל לא אפשרה להן לצאת. השיר היה עצוב.

היא כמעט בכתה, אבל לא בכתה. "הקטע שאת שרה זה בדרך כלל הקטע שבו כולם בוכים מהשיר" אמר לה.

"אני כבר בוכה" היא ענתה לו, אבל האמת היא שהיא לא בכתה כלל מהשיר. אלא מזה שאף אחד לא מקשיב לה.

"את רואה שבסוף מצאנו משהו שמתאים לך?" אמר לה, והיא הנהנה. עדיין מחזיקה את הדמעות.

היא הלכה הביתה. נכנסה למחשב. אפשרה לדמעות סוף סוף לצאת, וכתבה בבלוג שלה את כל מה שקרה.