ספרים, כתיבה, ואני

הגשה לבלוג אתגרי כתיבה הזה:http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=682669
הייתי צריכה לכתוב קטע על התמונה הזאת, אני חייבת להודות שהיה לי קצת קשה בהתחלה לחשוב על הרעיון:

  "ליסה? סידרת כבר את החדר?" שמעתי את קולו הצועק של אבי מהקומה התחתונה.
"כן!" צעקתי בכעס, מעוצבנת בעיקר כי ידעתי שהוא שאל את זה רק בגלל שרצה לוודא שאני
נמצאת בחדר שלי כמו שאמר לי ולא ברחתי דרך החלון או משהו כזה. כן בטח, כאילו שאני
אקפוץ מחלון בקומה שנייה בשעת לילה מאוחרת שכזאת. אני פשוט ילדה טובה מדי. 
נשכבתי על מיטתי והרשתי לעצמי לשקוע בחשבות.

אבא שלי אף פעם לא סמך עליי, למרות כל מה שעשיתי כדי שיסמוך. שיפרתי את הציונים
שלי, השקעתי בלימודים, בחנתי כל חברה וחברה ואפילו לא יצאתי עם בנים למרות שאני
כבר בת 15 ולמרות שקיבלתי כבר לא מעט הצעות. אך כל זה לא עזר, אבא שלי כנראה
עדיין חשב שיום יבוא ואני אברח מהבית ואתחתן עם איזה אופנוען.
אמא שלי כבר לא בחיים. פעם כשהייתי בת 12 שאלתי את אבא איך היא מתה, אבל הוא לא
ענה לי. אני חושבת שהיא מתה בלידה שלי, או קצת אחריה. כך או כך, אבא שלי לא מוכן
לדבר עליה בשום מצב, הוא מעדיף לשקוע בספרים שלו ולהעלם לעולם אחר. עולם בו אני
לא קיימת. תמיד נראה לי שלאבא שלי אכפת רק מספרים.
נאנחתי ויצאתי מחדרי בשקט, מאזינה לכל קול וצליל שירמז על כך שאבי ער ואינו קורא
ספר. רק כשהייתי בטוחה שהבית שקט לחלוטין הרשתי לעצמי להמשיך להלך במסדרון
הארוך של הקומה העליונה. כשהגעתי לדלת האחרונה פתחתי אותה ונכנסתי פנימה, לחדר.
כשסגרתי בשקט את הדלת ועצרתי לרגע כדי להקשיב שוב, נאנחתי בהקלה.
הבטתי בחלל החדר החשוך. קירות החדר הלבנים נקיים מכל סדק, תמונה או רהיט המכסה
אותם. הרצפה הלבנה גם היא נקייה מכל חפץ אפשרי. החדר היה ונשאר ריק.
המשכתי ללכת בחלל הריק עד שהגעתי לקיר מולי, אותו הקיר היה היחיד שכוסה בחפץ
כלשהוא, ואותו החפץ היה וו עם שני מקומות לתליית בגדים. לא מיוחד כל כך נכון? אז זהו,
שלא. על הוו הונחו שני בגדים, שמלה ומעיל. שמלה ומעיל שהיו שייכים לאמא שלי.
החלקתי בעדינות את ידי על השמלה הכחולה והמשובצת וספק ישבתי ספק התמוטטתי על
הרצפה הקרה והחלקה. דמעות זלגו מעיני כמו בכל לילה. וכמו כל לילה, אותה ההתרגשות
חלפה בי. אתם מבינים, אותו החדר היה שייך לאימי. גיליתי אותו כשהייתי בת 6, לאחר ריב
עם אבא שלי. רציתי רק מקלט קטן להתחבא בו וגליתי את החדר הזה, שלא היה בו כלום
מלבד וו ושני בגדים. אבל כשנכנסתי, הוצפתי בהתרגשות מהולה בעצב כל פעם מחדש. זאת
הייתה הדרך היחידה שלי להגיע בצורה מסוימת אל אימי. המשכתי לבקר בחדר הזה כל
לילה, ברגע שאבי נרדם.
בכיתי בכי חרישי, לא רציתי להעיר אף אחד. בליבי תמיד תהיתי למה אבי רוקן את החדר
כולו ודווקא את זה השאיר. אולי רצה להשאיר מזכרת ממנה? וגם אם כן, למה דווקא את
זה? אבל לא נשארתי לשבת ולתהות שם עוד זמן רב. התחלתי לשמוע צעדים, בהתחלה
שקטים ואז מתגברים. הצעדים מתקרבים. ליבי פעם בחוזקה. לא יכול להיות שאבא שמע
אותי נכון? הוא בכלל לא יודע שאני כאן! קיוויתי בכל ליבי שאינו יכנס לחדר אך תקוותי
התנפצה ברגע ששמעתי את ידית הדלת מסתובבת ובבת אחת נפתחת.
"ליסה?" שמעתי את קולו של אבי, הוא נשמע שבור. בלעתי את רוקי וחיכיתי לגרוע מכל.
"מה…?" אמרתי בקול חנוק מדמעות.
לפתע ללא התראה מוקדמת, אבי ניגש אליי וחיבק אותי בפעם הראשונה בחייו.
"אני מצטער" הוא לחש לי. "אני כל כך מצטער".
"מצטער על מה?" לחשתי גם אני, מופתעת.
"שלא הצלחתי להציל אותה. שאני דואג לך יותר מדי. אבל אני פשוט מפחד שיקרה לך
משהו" הוא אומר, קולו נשמע שבור מתמד. הרגשתי בדמעות לחות על כתפי. דמעות שלו
ושלי גם יחד. ואז הוא התנתק מהחיבוק ויצא מהחדר, ותוך כדי אומר מילה אחת בודדה. "המעיל".
קמתי מבולבלת וניגשתי למעילה של אימי, שמעולם עוד לא העזתי להזיזו ממקומו עד היום.
הורדתי את המעיל מהוו, וכבר בנגיעה ראשונה הבנתי למה הוא מתכוון.
במעיל היה כיס כמעט בלתי מורגש, בדיוק בגודלו המתאים לספר. הנחתי שאימי הייתה תולעת
ספרים בדיוק כמו אבי, או שאבי התחיל לקרוא ספרים רק אחרי שהיא מתה.
אבל בכיס הקטן היה משהו, בדקתי מה. גיליתי שזה היה עיתון, פתוח בעמוד מסוים.
קראתי רק את השורות הראשונות, זה הספיק לי.