ספרים, כתיבה, ואני

בואו נתחיל בשיחה שהתחילה כתמימה למדי אתמול עם אמא שלי באוטו.

שאלתי אותה מה יקרה עם במקצוע אחד, רק אחד, אני אהיה הקבצה ב' ולא א'.

אמא שלי ענתה שאין כזה דבר, ואם כן, אז שאני אתאמץ ואגיע לא'. כי ב' זה לא מספיק.

"ב' זה נורא לדעתי, להיות ממוצע. אצלי הכל היה א', ב' לא היה קיים אצלי כשהייתי ילדה"

ועכשיו אני מתחילה לדאוג. אני מפחדת שישבצו אותי הקבצה ב' שנה הבאה.

וכאילו זה לא מספיק, היום קיבלתי מבחן במדעים.

אני לא הייתי הרבה זמן בכיתה, ונעדרתי מכמה שיעורים.

כשהודיעו על המבחן ישר קבעתי עם חברה וחרשנו על כל החומר שצריך ללמוד עד שידעתי אותו מעולה. וזו פעם ראשונה שאני לומדת ככה.

ביום למחרת, קיבלתי את המבחן, חשכו עיני. המבחן היה על חומר שלא התכוננו, כי היא לא אמרה להתכונן עליו

טוב, האמת שהיא כן אמרה. אבל זה היה נושא אחד מתוך רבים, אפילו לא נושא, זה היה תת נושא!

כל החומר שלמדנו וחרשנו עליו הסתכם בשתי שאלות ושאר המבחן על התת נושא. ואני פיספסתי שיעורים, ולא ידעתי כלום.

ואני לא היחידה, מלא לא ידעו. חלק מהדברים שם אפילו לא למדו אלה שלא פיספסו שיעורים. וכל השכבה קיבלה ציונים נמוכים.

וגם אני. קיבלתי 67. ואתם יודעים מה? תגידו שזה לא נמוך. תגידו שזה עובר. תגידו שזה ממש לא נורא. ויכול להיות שאתם צודקים.

אבל כשאמא מצטיינת לשעבר, עם בת שמקבלת מאיות כל הזמן, 67 זה לא בא בחשבון.

עוד לא סיפרתי, ועכשיו הם לא בבית. אני מפחדת לספר.

נ.ב. כבר ציינתי שכעסו עליי פעם בגלל 85? אז אל תגידו לי שההורים שלי לא יכעסו ורק יתאכזבו או משהו, כי אני מכירה אותם ויודעת שלא.אז עצות לספר, יש? אולי לא לספר בכלל? אני לא יודעת מה לעשות ובא לי לבכות עכשיו. (ובכיתי גם בכיתה)