ספרים, כתיבה, ואני

כמו שרשמתי בפוסט הקודם, אני מחוננת.

אף פעם לא הסתרתי את המחוננות שלי, לפחות לא לגמרי.

הבנתי שמחוננות ישר מעלה מילה אחת בראש של מי שאומרים לו את זה: חננה.

לא אמרתי ישר היי, אני מחוננת. כששאלו אותי למה אני לא באה לבית הספר בימים מסוימים עניתי כמובן למה, אבל לא השווצתי בזה.

מחונן זה לא אומר שאתה יודע הכל. אתה יודע רק מה שלימדו אותך. למחוננים יש גם בדרך כלל זיכרון טוב יותר, וקליטה טובה יותר, ככה שהם לא צריכים יותר מהסבר אחד כדי להבין את החומר.

למחוננים יש גם דמיון מפותח יותר. זה למה הם נהנים יותר מספרים. קל להם יותר להפוך את המילים שבספר לסרט בתוך הראש שלהם.

יש כאלה שיגידו שמחוננים הם חרשנים. זה לא נכון. אולי יש כאלה חרשנים, אבל אני למשל רוב היום בכלל לא מתייחסת לעובדה שקיים דבר כזה בצפר ורק קוראת משהו, משחקת במחשב, רואה טלוויזיה וכו'. כמו שכבר אמרתי, לי לפחות מספיקה קריאה מהירה או הסבר אחד בשיעור כדי להבין את החומר ולזכור אותו לתקופה ארוכה.

מחוננים הם קצת מוזרים לפעמים, אני מודה. זה קשור לכל מיני דברים שיותר מפותחים אצלם מאשר לאחרים ואני לא בדיוק זוכרת כי למרות שיש לי זיכרון טוב זה לא אומר שאני זוכרת הכל. אני נוהגת לומר שלכל מחונן יש שריטה משלו.

לרוב המחוננים יש קשיים חברתיים. קשה להם למצוא תחומי עניין משותפים עם החברה, או שהחברה פשוט לא מקבלת אותם מלכתחילה. מחונן אצלם שווה לחננה, נקודה.

מחונן לא יכול להיות עצמו, ושיקבלו אותו לצערי. לכן אני בדרך כלל שותקת. ומהנהנת מידי פעם בשיחות קבוצתיות, ולא עם החברות הקרובות שלי.

למחונן קשה בלימודים, ולא קשה מהבחינה של לא להבין את החומר. אלא מהבחינה של כן להבין את החומר אבל אין מה לעשות בשיעורים חוץ מלשבת ולבהות בחלל (אני אשית בוהה בחלל תוך כדי יצירת סיפור דמיוני ושקיעה במחשבות הרחק משיעור משעמם כמו זה) או שהוא פשוט לא אומר כלום מפחד שיקראו לו חרשן, חננה וכו' בגלל שהן יודע את החומר.

ועכשיו לנקודה אחרת של הסיפור:
אחרי שהובחנתי כמחוננת, הלכתי לפרוייקט למחוננים. בעוד רוב הכיתה שלי חשבה שכל מה שעושים שם זה מבחנים ועבודות, אני עשיתי דברים שונים לגמרי. למדנו קצת כימיה עם בישול(שיצא מאוד טעים אם תשאלו אותי) למדנו חוקי פיזיקה בעזרת לימודי קרקס(דיאבלו, צלחת וכל אלה..) למדנו על ספרות יחד עם אומנות ובסך הכל מאוד כיף לי שם.

האמת היא שבהתחלה אפילו לא ידעתי שאני גם לומדת משהו עד שפתאום בשיעורים ידעתי את החומר בגלל כל מיני דברים שאמרו לי שם, במחוננים. וזה רק מהבחינה הלימודית.

אבל המחוננים הוא הרבה יותר בשבילי. אחרי שהתרגלתי להיות עם ילדים רגילים פתאום פגשתי ילדים כמוני, ולמרות שבהתחלה אולי לא לגמרי היינו מגובשים והכל, אבל תוך זמן קצר יצרתי חברויות שאני לא יודעת אם הייתי יוצרת אותם עם ילדים אחרים. אותן המחוננות, היו בעצם ממש כמוני. אפילו שלא ידעתי ולא האמנתי שגם להם יש קשיים חברתיים מסוימים.

הן נראו לי פשוט כל כך מלאות בטחון עצמי, וגם מצחיקות, וגם יפות. אני מניחה שגם אני נראיתי ככה. זאת ההשפעה של הפרוייקט. זה המקום היחידי בו אני יכולה להיות אני, ורק אני. זה המקום היחיד בו אם אני אגיד שאני חולת קיטצ', מתה על דיסני המצויר ושרה שירים מטופשים לא יצחקו עליי אלא איתי. לאף אחת מאיתנו לא הייתה בעיה שאני שרה שירים קיטצ'יים, או שמישהי אחרת לא מפסיקה לקרוא, או שמישהי אחרת לא מפסיקה לצחוק. היינו אנחנו, וזה מספיק.

הלוואי וכל הילדים היו יכולים לקבל את כולם כמו שהם כמו שמחוננים קיבלו אותי.

ולכן, למרות הכל, אני שמחה שאני מחוננת. אולי עכשיו קשה, אבל אני יודעת שבעתיד יהיה טוב יותר. לפחות מקווה.

והעצה שלי לכל מחונן או מנודה או בעל קשיים חברתיים: תמיד תסתכלו על חצי הכוס המלאה, ואם אתם לא מוצאים את החצי המלא פשוט אל תסתכלו על הכוס. מאז שנעשתי קצת יותר אופטימית התחלתי לראות שיש לי חברים, ושיש מקומות שטוב לי, ושטוב לי! ושיש רגעים שאני פשוט מאושרת! תיהיו קצת אופטימיים. אני לא מבקשת שתיהיו עיוורים ותראו רק טוב וטוב ועושר ואושר, אבל תסתכלו על הצד הטוב שבכל דבר. כי מחר יהיה טוב יותר.

נ.ב. אם קראתם את זה, אני באמת מודה לכם שקראתם את השטויות ואת החפירה הארוכה שלי. עמכם הסליחה, אני><

אז מי שבכלל קורא פה, בטח שם לב שלבלוג קוראים ספרים, כתיבה ואני. זאת אומרת שאני רושמת פה גם על מחשבות הקיטצ' שלי ועל חיי. והיום בפוסט: איך לעזאזל מכירים אותי בעולם הזה, ומי אני בכלל?
אם תשאלו כל מיני אנשים מי אני, תגלו שכל אחד אומר משהו אחר.
יש כאלה שיגידו שאני נודניקית, דביקית, מוזרה, חנונית...
יש כאלה שיגידו שאני חברה טובה, שומרת סודות, קצת מוזרה...
יש כאלה שיגידו שאני חסרת בטחון...

יש כאלה שיגידו שאני כשרונית...

יש כאלה שיגידו שאני קיטצ'ית, מצחיקה, נאמנה...

אבל אם תשאלו אותי על עצמי, אני אגיד שאני בסך הכל ילדה שיש לה כל כך הרבה לדבר ולהראות לעולם, אבל אף אחד לא נותן לה.

מעטים אם בכלל אלו שמכירים אותי באמת. מעטים המקומות בהם אני יכולה להיות עצמי.

העובדה הכי בולטת אצלי היא שיש מקומות שאני כמעט לא מדברת בהם, ויש מקומות שאני פשוט לא יכולה לסגור את הפה.

אני חייבת להודות שלאור הפוסטים על התעללות בבית הספר שכיכבו עד לא מזמן במומלצים, בית הספר שלי לא כזה.

אני עברתי כיתה, ועכשיו אני מרגישה יותר טוב. הרבה יותר טוב.

אולי גם בכיתה הנוכחית שלי אני לא לגמרי מרגישה עצמי אבל בכל זאת יותר טוב לי.

למרות שעדיין לפעמים לא תמיד נותנים לי להגיד את מה שאני רוצה להגיד.

אבל יש מקום אחד. הרחק הרחק משם. בו אני מרגישה באמת עצמי. בו באמת טוב לי.

אני מחוננת למי שלא ידע, אז מן הסתם אני נמצאת בפרוייקט מחוננים. שם אני באמת מרגישה שטוב לי.

הייתי יכולה לספר לכם שעות על המקום הזה שנמצא הרחק הרחק, אבל זה כבר לפוסט אחר שהתכוונתי לכתוב.

ומוסר ההשכל שלי להיום ילדים, גם אם הוא לא לגמרי היה ברור כי האמת היא שסתם כתבתי(או חפרתי) על מה שאני מרגישה:
 

תנסו להכיר. אל תשפטו ישר את אותם הילדים שלא מדברים. וכמו שאמרו בסדרה חכמה הנקראת 'החולמים':
"בכל מקום יש את הילד הזה שלא משתלב. אבל זה שהוא לא אומר כלום, לא אומר שאין לו מה לומר"

אז להתראות קוראי הבלוג המעטים שלי, להתראות.