ספרים, כתיבה, ואני

עבודות בהיסטוריה. לעיתים נראה כאילו אין דבר גרוע יותר. ולא העובדות על החיים פעם
הם הדבר הרע, להפך! מייק דווקא מאוד אהב לשמוע סיפורים על התקופות שחלפו. המורה
היא זאת שהייתה מעט בעייתית. אותה המורה לא הסכימה בשום פנים באופן לקחת מידע
מכל אתר אינטרנט קיים, ואוי לתלמיד שיעז לעשות זאת! במקום, היא שלחה את תלמידיה

אוהבי הטכנולוגיה למקום אותו שנאו מכל, הספרייה הציבורית.

יכול להיות שהספרייה הייתה מקום נחמד יותר אילו היו משפצים אותה במעט, או מחליפים
כמה מהספרים המרופטים שנמצאים שם כבר מי יודע כמה זמן. אבל הספרייה מעולם לא
שופצה, ונשארה אותו הדבר כבר מעל לעשרים שנה. מייק נאנח ונכנס לתוך המבנה הישן.
למייק הספיקו רק כמה שיטוטים בספרייה המתפוררת כדי למצוא את אגף ההיסטוריה, אך
לצערו הרב לקח לו קצת יותר כדי למצוא את הספרים על הנושא אותו הוא מחפש.
לבסוף יצא עם כמות מכובדת של ארבעה ספרים, למרות שנשאר לו נושא אחד עליו לא מצא
ספר. כנראה שאצטרך לחפש בכל זאת באינטרנט, או לא לרשום על החלק הזה כלל... ,

חשב. הוא החל לצאת ממבוך הספרים הענק עד שלפתע, במדף התחתון, ראה את הספר על
הנושא שחסר לו. "מזל..." מלמל לעצמו. הוא הניח את הספרים שכבר מצא על הרצפה
והתכופף כדי לקחת את הספר. לאחר שלקח קם ממקומו. במרחק כמה צעדים ממנו הייתה
ריי, חברתו הטובה מזה שנים, שלא שמה לב לארבעת ספריו של מייק המונחים על הקרקע
ומעדה עליהם. למזלה מייק מיהר לתפוס אותה.
"תודה" היא אמרה. מאז ומעולם היא הייתה מגושמת ולא שמה לב לסביבתה.
"אין בעד מה" אמר מייק וחייך. "גם את באת בשביל היסטוריה?" שאל.
"אוף, כן... אני שונאת היסטוריה" אמרה ונאנחה, תוך כדי מסתכלת על מדפי הספרים
ומוציאה מידי פעם ספר שתואם את הנושא.
"אני לא, דווקא היסטוריה זה מקצוע לא רע. רק המורה קצת מעצבנת אותי. זה את מורה
להיסטוריה לא אומר שאת צריכה להתנהג כאילו את חייה בתקופת ימי הביניים!" הוא אמר.
ריי צחקה. "טוב, אני באמת חייבת לחזור עכשיו. השארתי את אחי הקטן עם אחי העוד יותר
קטן ואני מפחדת שהבית התפוצץ. נתראה מחר!" היא אמרה וחייכה. מיד לאחר מכן הלכה.
מייק נאנח. כל כך הרבה שנים הוא חברה הטוב, ועדיין לא אמר לה שהוא רוצה יותר מזה.

ריי עלתה במדרגות הבניין ופתחה את דלת ביתה מבלי לדפוק. לעיניה נגלה אחיה בן ה-12
מנסה להאכיל את אחיה בן ה-3. על הרצפה היו מפוזרות שאריות אוכל ופניו של האח
הפצפון היו מכוסים בשאריות לא פחות. "לפחות הבית לא התפוצץ כמו שחשבתי..." מלמלה
לעצמה ריי והלכה לחדרה. היא הניחה את הספרים שבחרה על מיטתה והתיישבה לצידם.
כשישבה אחת הספרים נפל על הרצפה. ריי קמה מהמיטה  והתכופפה כדי להרימו, אך
כשהרימה את הספר, מתוכו נפל ספר אחר. קטן ודק, בעל מספר עמודים מצומצם וממבט
ראשון נראה עלוב למדי. אך במבט שני ניתן לראות שכריכתו לא הייתה עלובה כלל וכלל. היא
הייתה כחולה כצבע הים וציורי גלים וצדפים עיטרו את מסגרתה. ריי חיפשה כותרת כלשהיא,
שתרמוז לה מה הוא שם הספר, אך אינה מצאה דבר. לבסוף פתחה את הספרה, והופתעה
לגלות שכל עמודיו המועטים ריקים ממילים חוץ מעמוד אחד, העמוד הראשון. שגם בו נכתבו
רק מספר משפטים. היא קראה את הכתוב מסוקרנת מהספר המסתורי, אך כשהגיעה
למשפט האחרון פערה את עיניה באימה. זה לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות!

למחרת ריי לא הגיעה לבית הספר. מייק דאג לה. היא לא הייתה מהטיפוסים שמבריזים,
והיא גם לא נראתה לו חולה כשראה אותה אתמול. היא החליט בינו לבין עצמו שכשיגמרו
הלימודים הוא ילך אליה מיד כדי לבדוק מה שלומה. וכך גם היה. עם הצלצול הבשר על סיום
הלימודים הוא היה הראשון שארז את חפציו ויצא מהכיתה. היא מיהר לעלות בחדר
המדרגות עד שהגיעה לדלת דירתה בה היה פעמים רבות כל כך מאז היה ילד. הוא דפק על
הדלת מספר פעמים אך אף אחד לא פתח לו. הוא חיכה עוד קצת, ודפק שוב מידי אך עדיין
איש לא ניגש אל הדלת. הוא כמעט התייאש ועמד ללכת כשריי בדיוק פתחה את הדלת. היא
נראתה חיוורת למדי ופניה היו עייפות וטרודות. "אני מצטערת שלא פתחתי... לא שמעתי.
הייתי מרוכזת בדברים אחרים..." היא אמרה בקול חנוק.
"היי... את... את בסדר?" הוא שאל ונכנס לביתה, שנראה פתאום ריק מתמיד. אף אחד לא
היה שם. לא שני אחיה ולא הוריה. רק היא. היא והוא הלכו לחדרה ושניהם התיישבו על
מיטתה זה לצד זה, כמו שנהגו לעשות כל פעם שנפגשו.
"אני בסדר גמור, הכל פשוט מעולה, טוב מתמיד! למה אתה שואל?" היא אמרה בציניות
ובחיוך מזויף וטמנה את ראשה בכפות ידיה. מייק ראה שהיא בוכה.
"מה קרה?" הוא שאל מעט מבולבל ושם את ידו עליה בחצי חיבוק מנחם.
"א-אמא שלי... היא... היא עברה תאונת דרכים! היא ע-עכשיו בבית חולים ואני לא יודעת מה
לעשות!" אמרה והמשיכה לבכות, אבל בקול רם יותר. היא חיבקה את מייק ובכתה על כתפו.
"ריי, תנשמי עמו. ותירגעי. זה בסדר, זה עבר. אני בטוח שבקרוב אמא שלך תהיה בסדר!
ובנתיים יש לך אותי כאן איתך, טוב? את לא צריכה לדאוג." אמר וניסה להרגיע אותה, וזה
עזר במעט. ריי אמנם לא הפסיקה לבכות לגמרי, אבל דמעותיה נפסקו.
"תודה..." לחשה. "אבל... זה לא רק זה..." הוסיפה.
"אז מה זה?" שאל, מתנתק מהחיבוק ומסתכל על פניה הרטובות מדמעות של ריי, מחכה
לתשובה. אבל ריי לא ענתה. היא רק הצביעה בחשש על ספר קטן, כמעט חוברת, המונחת
זרוקה על הרצפה. "א-אני מצאתי את זה בתוך ספר מהספרייה אתמול..." אמרה בשקט.
מייק קם והרים בזהירות את הספרון הקטן. רוב דפיו של הספר היו ריקים, אך בעמוד
הראשון נכתבה פסקה קצרה. כשקרא אתה הבין למה ריי נבהלה כל כך. האמת היא שהוא
עצמו נבהל. הפסקה תיארה בפרטי פרטים את תאונת הדרכים של אמא של ריי! ויותר מכך,
נכתב התאריך של האירוע, שמה של האמא ושם משפחתה! אך לפני שהספיק להגיב, צצה
פתאום פסקה חדשה. מייק בחן את הפסקה, מופתע לגלות שהפעם הפסקה עוסקת בו!
"על מה אתה מסתכל?" שאלה ריי והסתכלה עליו במבט שואל. במקום לענות, מייק חזר
להתיישב לידה והושיט לה את הספר. כשריי קראה את הכתוב היא החווירה.
"א-אני... אני מצטערת. אני לא... אני..." היא ניסתה שוב ושוב למצוא את המילים, אך למרות
כל החיפושים, לא מצאה דבר. "אני מצטערת..." אמרה לבסוף בשקט והשפילה את מבטה.
"גם אני" אמר מייק ויצא מחדרה ואז מביתה. מייק הרגיש מופל כל כך, ריי הרגישה נבוכה כל
כך, אך יותר מכל שניהם הרגישו פחד, כי גילו דבר שלא היו אמורים לגלות.

עבר כבר מעל שבוע מאז אותו היום בו מייק גילה על הספר. ריי ניסתה לדבר איתו, היא
אפילו אמרה לו שאמא שלה השתחררה עכשיו מבית החולים, אבל מייק נפגע מידי כדי שיוכל
לסלוח לה. הוא לא הסכים לדבר איתה מאז מה שקרה והוא הבטיח לעצמו שהוא גם לא
ידבר. לצערו הרב ההבטחה נשברה רק כמה שעות אחר כך, לאחר סיום יום הלימודים. הוא
החליט ללכת הביתה בדרך הארוכה, הליכה עזרה לו לחשוב. הוא המשיך ללכת עד שהגיע
לגשר קטן אשר מתחתיו זרם נהר ארוך. ומי עמדה על אותו הגשר הקטן? אותה אחת ממנה
ניסה להתעלם במשך שבוע, אותה אחת שהייתה חברתו הטובה. הוא לא היה יכול לחזור
אחורה, כי עבר כבר חלק גדול מהדרך, אז לבסוף אמר לעצמו שימשיך ללכת ופשוט ינסה
להתעלם. כשהחל לחצות את הגשר הוא כבר לא היה יכול להתעלם. הוא ראה שריי מחזיקה
את הספר ותולשת את דפיו אחד אחרי השני. "ריי? מה את עושה?" הוא שאל.
"מייק?" ריי הסתובבה במהירות. מייק הבחין בספר ההרוס לגמרי.
"כן, מייק, ועכשיו את מוכנה להגיד לי מה את עושה?" הוא שאל בקוצר רוח.
"אני... הורסת את הספר..." היא השפילה את מבטה.
"אבל למה? עוד לא הבנת? הוא... הוא... מגלה את העתיד! נוכל לדעת כל מה שיקרה!"
"בדיוק בגלל זה! אני לא רוצה לחיות את החיים שלי בידיעה על כל מה שיקרה! אני רוצה
לחוות את הכל בפעם הראשונה! וגם אם אני אטעה, אני אתמיד אוכל לתקן את הטעויות
שלי! למשל עכשיו!" היא צעקה. מייק לא הבין למה היא התכוונה כשאמרה 'למשל עכשיו',
אבל אחרי שהסתכל בעיניה הבין מה היא רוצה.
תוך מספר שניות שפתיה כבר היו על שפתיו ופניהם היו מכוסים בסומק. מייק חייך, גם ריי
חייכה. "ממתי?" שאלה, למרות שכבר ידעה את התשובה.
"ממתי מה?" הוא גיחך.
"ממתי אתה אוהב אותי?"
"מאז ומעולם." הוא ענה בפשטות ושניהם צחקו.

ובלי לומר דבר, ריי תלשה את הדף האחרון שנותר בספר, וזרקה אותו ואת כריכתו לנהר.

הם היו מאושרים מכדי להבחין בדפיו של הספר המתאחדים מחדש בקרקעית הנהר,
והפסקה החדשה שבדיוק נוספה לספר:

והספר נח על שפת החוף, יבש לחלוטין למרות כל גלי הים. ואז הוא הרים את הספר,
מסוקרן מן המראה המסתורי וקורא את דפיו. הוא מצא את מה שחיפש שנים רבות כל כך,
הוא מצא את מה שאבד לאבותיו לפני אלפי שנים. ועכשיו יוכל להחזיר את הנאבד.
הוא חייך לנוכח המחשבה המתוקה. במה הוא יתחיל? לא, זה לא משנה עכשיו. הספר בידו,
והכל ישוב להסתדר כמו שהיה אמור להסתדר.