במה שחורה, ריקה.
הקהל יושב במקומות.
האולם רועש. אנשים מדברים.
אף אחד לא יודע מה יקרה הלילה.
נכבה האור. חושך מצרים באולם.
הקהל שותק.
שקט, דממה. אף אחד לא מעז להוציא מילה.
נשמעים צעדים של נעלי עקב.
קליק. קלאק. קליק. קלאק.
עצירה.
אף אחד לא יודע מי זה, מה יקרה הלילה ולמה.
נדלקת מנורה מעליה באמצע הבמה.
שם היא עומדת.
נעלי עקב שחורות, שמלה שחורה, שיער פזור, ראש מורכן. בדממה.
הקהל מביט בה בריכוז רב. מחכה לתנועותיה.
ידיה מגוננות על ליבה. אף אחד לא יודע למה.
היא מרימה את מבטה. האיפור השחור נמרח לה מרוב בכי.
עיניה אדומות.
וכולם בטוחים שזה חלק מהמשחק.
הרצפה מתחילה לקבל טיפות אדמדמות. ידיה מקבלות את אותו הגוון.
כולם בטוחים שזה חלק מההצגה של השחקנית המוכרת והמוכשרת.
כולם מביטים בה בדממה. לראות את ההצגה.
בינתיים ידיה מתמלאות נוזל אדום וכך גם הרצפה.
מחיאות כפיים נשמעות. כולם בטוחים שזה המשחק של השחקנית.
כולם. חוץ ממנו. הוא מביט בה כמו שרק הוא יודע.
מבט בוחן. מבט בודק. מבט שואל.
היא נופלת על ברכיה וכולם מריעים לה.
דמעות זורמות מעיניה. אך שום קול לא בוקע מבין שפתיה.
כולם מסתכלים עליה בהערצה.
חוץ ממנו. עיניו שלו פעורות בתדהמה. בבהלה.
ידיה כבר מלאות בנוזל. הרצפה גם כן. וכולם בטוחים שזה חלק מהמשחק.
אז נשמעת הצעקה שלו "תעזרו לה!" ורואים אותו עומד וצועק בפחד.
"מה אתה מדבר שטויות? זאת רק הצגה." נשמעה תשובה מאיכשהו באולם החשוך.
פניה מלבינות במהירות. עורה זוהר בלובן. ידיה נשמטות ארצה. ואז זה נחשף.
בהלה מהדהדת באולם. כולם קפאו במקומם.
האזור סביב ליבה מלא דם.
סכין קטנה מזדקרת מן הפצע. סכין אשר תקועה עמוק בתוך ליבה.
אף אחד לא זז. אף אחד לא מגיב. חוץ ממנו.
הוא רץ לבמה ומנסה לעזור. "קראו לעזרה!" אך אף אדם לא זע. אף אחד לא מגיב. כולם שותקים.
דמעותיה הפסיקו לרדת.
עיניה נלחמות להישאר פקוחות. אך גם הן נכנעות.
עיניה נסגרות לאט לאט כאשר היא בידיו.
מוותרות. נכנעות. עוזבות.
שקט, דממה. אף אדם בקהל לא מוציא מילה.
רק קול הבכי שלו נשמע מעל כולם. קול הבכי שלו.
הקהל נעלם. הכל חשוך. אין אף אחד.
זה רק הוא. מחזיק אותה בידיו.
רק שניהם. לבד על הבמה.
וכולם היו בטוחים שזה משחק.
שקט. דממה. לא נשאר מי שידבר.
קול הבכי נדם.
הוא הביט בה. בעיניה הסגורות. בדם שעדיין יוצא מסביב הסכין.
במי שפעם הייתה כה מוצלחת. הייתה כה מאושרת.
שקטה. דוממת. נעלמת.
כעת זה רק הוא נשאר. כולם נעלמו כבר.
גם היא. גם היא נעלמה.
וכעת לא נשאר לו דבר. לא נשאר לו דבר.
את הקטע הזה כתבתי ב12.3.2012
כתבתי אותו כי הרגשתי ככה.
מישהי שנמצאת במצב שכולם בטוחים שזה סתם משחק. שאני מגזימה. אבל רק אדם אחד ידע שבאמת קשה לי.
רק אותו אדם יכל לראות מה יש שם בפנים.
אבל הוא נאבד לי ולא יכולתי להינצל.
אוהבת,
Dr. Pain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
