אז זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. הצלקות תמיד יזכירו לי שהעבר היה אמיתי אבל אני עומדת עם הפנים קדימה ומשאירה הכל מאחוריי.
אני נראית או לפחות נראיתי לכולם ילדה תמימה, שקטה, כזאת שלא אוהבת לריב ולהסתכסך. נו, ילדה טובה כזאת. אבל אף אחד לא ידע מי אני באמת. מי אני מתחת לכל זה.
הסיפור הזה דווקא התחיל די ממזמן. כשהכרתי אותו. אני זוכרת את איך שהתנהגתי כלפיו. השפלתי אותו מול כולם. הורדתי את האגו שלו לרצפה והרגתי אותו. לא, לא כמו שאתם חושבים. הרגשתי אותו מבפנים שזה הרבה יותר גרוע מלהרוג מישהו מבחוץ.
השארתי על הרצפה שם בגינה את האגו שלו, את החיים שלו. הרסתי לו הכל. כולם אמרו לי "למה עשית את זה?" ולא היה לי מה לענות. הרגשתי רע. כעבור תקופה הכל נשכח. אבל לא אצלנו. לא דיברנו בכלל. חברות שלי המשיכו לשאול מה קרה וניסו לעודד אותי כל הזמן ואז עניתי להן את אותה התשובה. "אין לי מה לשמוח. הרגתי אותו מבפנים. אין יותר מה לעשות. אני שרופה."
יום אחד החלטתי לעשות מעשה והלכתי אליו. ככה. בלי הזמנה, בלי להודיע. פשוט באתי. דפקתי בדלת והלב שלי פעם. הוא פתח אותה עם חיוך אך ברגע שמבטו נתקל בי החיוך נמחק. הבטתי בעיניים החלולות שלו והוא שאל "מה את רוצה ממני?" הבטתי בעיניים החומות והמהפנטות שלו ולא יכולתי להזיז את מבטי ממנו.
אמרתי לו את האמת "אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה לי. לא רציתי לעשות את זה. אני מרגישה רע עם מה שקרה וחשבתי על זה יותר מידי זמן. אני לא רוצה שהמצב הזה ימשיך. אני כל כך מצטערת." הוא הביט בי במצב עצוב ואני התחלתי להתנשך מהדיבור המהיר. וקיוויתי. כל כך קיוויתי. ואז הוא ענה. אני בחיים לא אצליח להוציא את המשפט הזה מהראש שלי. "אני בחיים לא אסלח לך. אני לא מסוגל אפילו להסתכל לך בעיניים. לכי מפה ואל תחזרי בחיים. ברור לך?" הוא טרק את הדלת בפניי. הייתי בהלם. אבל בשנייה שחזרתי לעצמי הסתובבתי וירדתי למטה. ברגע שיצאתי לרחוב התמלאו עיניי בדמעות ורציתי להתחיל לבכות. בזמן שהלכתי לגעתי להחלטה. זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. העבר לא יישכח אבל אני ממשיכה.
במכתב הזה אני ארשום את שמות האנשים שהייתי רוצה שיקראו את זה וידעו מה קרה. רק הם. כדי שיסלחו לי.
עכשיו, לפני הסוף אני אומר לכם מה עומד לקרות בשנייה שאני חותמת את שמי על המכתב הזה ומקפלת את הדף. אני אצא ואלך לתחנת הרכבת ואביט ברכבות העוברות. אני אחכה שתבוא הרכבת שלא עוצרת בתחנה אלא זאת שממשיכה לנסוע במהירות גבוהה וברגע שהרכבת תעבור אני אקפוץ. ואני מספרת לכם את זה כדי שתדעו שזאת לא הייתה תאונה. שזה מכוון ורציתי ליפול. אז זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. וזאת לא הדרך שציפיתם נכון? אבל אני באמת לא אוכל להמשיך עם הצלקות האלה שמזכירות לי את העבר.
אני עם הפנים קדימה, קדימה לרכבת. אני משאירה הכל מאחוריי. זהו. נגמר.
אל תכעסו עליי. אני שלמה עם ההחלטה שלי. תאמרו לכולם שאני מצטערת.
אני אוהבת אתכם לעולם ועד. ואני נורא מצטערת.
להתראות.
הקטע הזה תקוע לי בראש כבר מרביעי בצהריים.
ואין לי מושג למה.
הרגשתי שאני פשוט חייבת לכתוב את זה. סתם ככה.
אולי בתת-מודע שלי יש לו משמעות.. אבל כרגע? אין לי מושג.
מקווה שאהבתם ♥
אוהבת,
Dr.Pain
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
