A Little Piece Of Heaven

מכתב לזאת שלא זכיתי לפגוש.

שמעתי על עינייך, שמעתי על קולך.

עכשיו מהמפגש לא אצטרך לחשוש.

אך שמעתי על כל חלק בך, אפילו על שיערך.

שמעתי על מבטך שהיה כה נעים.

שמעתי על קולך שאותו הרדים.

שמעתי על חיוכך וראיתי אף תמונות.

חיוך כמו שלך, לא ראיתי אפילו בחלומות.

שמעתי על שיערך הקצר והיפה שהוא כה אהב.

שמעתי על ליבך, ועל כמה שהוא רחב.

ראיתי את דמעותיו כאשר דיבר עלייך אז באותו היום

והדמעות שזלגו מעיניו בזמן השיר שהזכיר לו אותך

קולי נשבר כאשר שמעתי שיר שהוא אמר שאת אהבת

ובכיתי רק מלשמוע את המנגינה המתנגנת לשווא.

אז הוא ניגב את עיניי ואמר לי לא לבכות.

אמרתי לו שזה בשבילך, למרות שלא הכרנו.

מכתב לזאת שלא אזכה לראות לעולם.

ואם נפגש, זה יהיה רק למעלה. כן, רק שם.

הייתי רוצה לומר לך דברים כה רבים

על הילד המדהים שגידלת,

על הלב הרחב שלו ועל שמחת החיים

הייתי רוצה שאני ואת נדבר עליו שעות

שתספרי לי עליו כמה שרק תרצי ושנדבר גם על שטויות

רציתי לראות את חיוך היפייפה גם במציאות

רציתי לדעת איך את נראית ולא רק מבעד למסך..

רציתי לפגוש אותך כל כך, וקיוויתי שזה יקרה

אך היום אני כבר יודעת שמה שאני רוצה זה לא משנה

מכתב לאותה האחת שהוא סיפר עליה כה רבות

ואז שהוא היה חולה, אמר לי שאנחנו דומות

איך הייתי מוכנה לתת את כל ההון שבעולם כדי להחזיר אותך אליו

כי עם כל הסיפורים עלייך הוא אמר שבלעדייך חייו הם לשווא

הייתי רוצה לפגוש אותך ולדבר איתך אפילו פעם אחת

כדי לדעת האם, האם הוא באמת צדק.

האם אנחנו באמת דומות כמו שהוא אמר..

האם הקול שלי יכול להיות כל מה שלו נשאר?

הוא אמר שהתייחסותי אליו דומה לשלך.

שהטיפול המסור דומה בכך ובכך.

האהבה שנתתי לו, האיכפתיות שהייתה

בכל זה, אמר לי שלך אני דומה.

והייתי רוצה לדעת איזה עוד דברים את אוהבת

כי לא רציתי לגרום לו כאב בשאלות

הייתי רוצה לדבר איתך על כל מה שאת בו חושקת

ואיך בחרת את חייך לחיות.

מכתב לזאת שאני יודעת שכבר לא תחזור

ויודעת אני שאת המכתב הזה לא תקרא ולא תזכור

אבל רק רציתי לומר לך ששמרי על בנך היקר

כי אותי הוא השאיר מאחור..

אין לדעת מה הסיבה שאני נמצאת כאן והוא לא

אז אם הייתה לי את האפשרות לפגוש אותך לפעם אחת

הייתי מבקשת את זה ורק את זה

שתשמרי עליו כמו שתמיד שמרת,

שתיהי איתו בכל צרה,

שתמיד יצליח לבחור את הבחירה הנכונה..

כי אני כבר לא אומר לו את אלה המילים

כי איתי הוא אינו רוצה לדבר

והלוואי ויכולת לקרוא את כל המכתב הזה שאני כותבת לך

וכעת עיניי מלאות כבר דמעות

כי עם כל מילה ומילה אני חושבת עלייך

זאת שלא זכיתי לפגוש.

מכתב לזאת שלא זכיתי לפגוש.

עם השיער האדום הקצר והעיניים היפות.

זאת עם החיוך המאושר על פניה.

והקול ששמעתי עליו שהיה משגע.

זאת שמתי שהוא הראה לי סרטונים ותמונות שלה עלו לי דמעות

ועכשיו אני חושבת למה לא היה מגיע לך להמשיך לחיות?!

מכתב לאותה האחת שכבר לא נמצאת איתנו

לאותה האחת שיושבת כעת למעלה ומסתכלת על משפחתה

זאת שנפרדה בטרם הייתה מוכנה

זאת שנפרדה מהעולם לפני כמעט שבועיים

זאת שהוא אמר שהייתה מאושרת ששמעה עליי

זאת שכל כך רציתי לפגוש ולא זכיתי..

והלוואי והיית כאן כדי שאוכל לומר לך את הדברים האלה ועוד רבים אחרים.

מכתב לזאת שלא זכיתי לפגוש.

וכל שנשאר לי לומר לך למרות כל הדברים,

שתיהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

ז"ל.

אני חושבת שהקטע אומר הכל ואני לא צריכה להסביר...

אל תשאלו על מה, על מי ולמה.

בבקשה. בשבילי.

כתבתי את הפוסט הזה עם דמעות...

אוהבת,

Dr.Pain

שששש.
זה מה שהיא אמרה.
שקט. דממה. אין להוציא מילה.
רק לעצום את העיניים ולדמיין את עצמך במקום שקט.
מקום ללא בעיות.
מקום ללא כאב.
שקט. לא להוציא מילה.
זה מה שהיא ביקשה.
הסתכלה לתוך עיניו ושתקה.
השקט הזה היה קסום. כאילו שהם בעולם אחר.
כאילו שהם ביקום מקביל.
אבל לא, הם היו בחדר. לבד. בשקט.
שששש.
זה הדבר היחיד שיצא מהפה שלה.
ביקשה את השקט עד ששמעו את זמזום הזבוב מחוץ לחלון הסגור.
כדי שאף אחד לא יפריע לשלווה.
היא החזיקה את ידו בידה והמשיכה להביט לתוך עיניו.
רגע קסום זה היה.
אבל הוא רק היה.
שנייה לאחר מכן נשמע קולו של אביה מהחדר הסמוך.
היא פקחה את עיניה ובהתה באוויר הריק.
לא היה שם אף אחד.
ידיה החזיקו באוויר. והעיניים היו רק בדמיון.
היא חזרה למציאות עם דמעות בעיניים.
הרגע הקסום איננו.
השקט המופלא נעלם.
התחושה הטובה ברחה.
הוא אינו קיים יותר לידה.
כל הרגעים אותם היא זוכרת נשארו רק בדימיונה.
כי זה כל מה שנשאר מאז שהוא עזב אותה.
דמעותיה החלו לרדת לאט ובדממה על לחייה.
כאשר ראתה את התמונה שהחזיקה בידיה.
התמונה שלהם.
מאותם רגעים קסומים ומופלאים.
שהיו.
שנעלמו.
הרגעים שהיא פוחדת שלא יחזרו.
שקט. דממה.
היא שמה את אוזניותה.
השיר שלהם התנגן. והדמעות המשיכו לזרום.
או, הלוואי והיית כאן. היא קיוותה.
רק עוד פעם אחת.
הלוואי ואני אשמע את קולך שוב אומר 'אהובתי'
רק עוד פעם אחת.
הלוואי ואוכל לחבק אותך.
רק עוד פעם אחת.
הלוואי והכל יחזור לעצמו.
רק עוד פעם אחת.
רק עוד פעם אחת.
רק עוד פעם אחת.
היא ביקשה.

את הקטע הזה כתבתי אחרי שאני וחבר שלי נפרדנו..

אני עדיין אוהבת אותו ונפרדנו מסיבות נורא קשות..

ועכשיו, זה יותר נורא מהכל..

והחלומות זה כל מה שנשאר לי..

וזה כואב שזה לא יחזור...

יום נעים לכולם.

אוהבת,

Dr. Pain

במה שחורה, ריקה.
הקהל יושב במקומות.
האולם רועש. אנשים מדברים.
אף אחד לא יודע מה יקרה הלילה.
נכבה האור. חושך מצרים באולם.
הקהל שותק.
שקט, דממה. אף אחד לא מעז להוציא מילה.
נשמעים צעדים של נעלי עקב.
קליק. קלאק. קליק. קלאק.
עצירה.
אף אחד לא יודע מי זה, מה יקרה הלילה ולמה.
נדלקת מנורה מעליה באמצע הבמה.
שם היא עומדת.
נעלי עקב שחורות, שמלה שחורה, שיער פזור, ראש מורכן. בדממה.
הקהל מביט בה בריכוז רב. מחכה לתנועותיה.
ידיה מגוננות על ליבה. אף אחד לא יודע למה.
היא מרימה את מבטה. האיפור השחור נמרח לה מרוב בכי.
עיניה אדומות.
וכולם בטוחים שזה חלק מהמשחק.
הרצפה מתחילה לקבל טיפות אדמדמות. ידיה מקבלות את אותו הגוון.
כולם בטוחים שזה חלק מההצגה של השחקנית המוכרת והמוכשרת.
כולם מביטים בה בדממה. לראות את ההצגה.
בינתיים ידיה מתמלאות נוזל אדום וכך גם הרצפה.
מחיאות כפיים נשמעות. כולם בטוחים שזה המשחק של השחקנית.
כולם. חוץ ממנו. הוא מביט בה כמו שרק הוא יודע.
מבט בוחן. מבט בודק. מבט שואל.
היא נופלת על ברכיה וכולם מריעים לה.
דמעות זורמות מעיניה. אך שום קול לא בוקע מבין שפתיה.
כולם מסתכלים עליה בהערצה.
חוץ ממנו. עיניו שלו פעורות בתדהמה. בבהלה.
ידיה כבר מלאות בנוזל. הרצפה גם כן. וכולם בטוחים שזה חלק מהמשחק.
אז נשמעת הצעקה שלו "תעזרו לה!" ורואים אותו עומד וצועק בפחד.
"מה אתה מדבר שטויות? זאת רק הצגה." נשמעה תשובה מאיכשהו באולם החשוך.
פניה מלבינות במהירות. עורה זוהר בלובן. ידיה נשמטות ארצה. ואז זה נחשף.
בהלה מהדהדת באולם. כולם קפאו במקומם.
האזור סביב ליבה מלא דם.
סכין קטנה מזדקרת מן הפצע. סכין אשר תקועה עמוק בתוך ליבה.
אף אחד לא זז. אף אחד לא מגיב. חוץ ממנו.
הוא רץ לבמה ומנסה לעזור. "קראו לעזרה!" אך אף אדם לא זע. אף אחד לא מגיב. כולם שותקים.
דמעותיה הפסיקו לרדת.
עיניה נלחמות להישאר פקוחות. אך גם הן נכנעות.
עיניה נסגרות לאט לאט כאשר היא בידיו.
מוותרות. נכנעות. עוזבות.
שקט, דממה. אף אדם בקהל לא מוציא מילה.
רק קול הבכי שלו נשמע מעל כולם. קול הבכי שלו.
הקהל נעלם. הכל חשוך. אין אף אחד.
זה רק הוא. מחזיק אותה בידיו.
רק שניהם. לבד על הבמה.
וכולם היו בטוחים שזה משחק.
שקט. דממה. לא נשאר מי שידבר.
קול הבכי נדם.
הוא הביט בה. בעיניה הסגורות. בדם שעדיין יוצא מסביב הסכין.
במי שפעם הייתה כה מוצלחת. הייתה כה מאושרת.
שקטה. דוממת. נעלמת.
כעת זה רק הוא נשאר. כולם נעלמו כבר.
גם היא. גם היא נעלמה.
וכעת לא נשאר לו דבר. לא נשאר לו דבר.

את הקטע הזה כתבתי ב12.3.2012

כתבתי אותו כי הרגשתי ככה.

מישהי שנמצאת במצב שכולם בטוחים שזה סתם משחק. שאני מגזימה. אבל רק אדם אחד ידע שבאמת קשה לי.

רק אותו אדם יכל לראות מה יש שם בפנים.

אבל הוא נאבד לי ולא יכולתי להינצל.

אוהבת,

Dr. Pain