A Little Piece Of Heaven

לא אוכלת,

לא שותה,

לא צוחקת,

לא בוכה,

לא שותקת,

לא מדברת,

העולם משתגע,

היא מתעלמת.

לא רוצה,

לא מבקשת,

לא מביאה,

לא נוטשת,

לא חושבת,

ללא קבלה,

עכשיו כלום לא נשאר לה.

אין שקט,

אין רעש,

אין שום דבר,

אין אף אחד,

מי כבר נשאר לה מכל האנשים?

אף אחד,

אין מקשיבים.

כולם משתגעים,

כולם מתפקחים.

לא אוכלת,

לא שותה,

לא צוחקת,

לא בוכה.

ועכשיו מה נשאר

מכל מה שהיה?

היא משתגעת,

ואין איך לצאת מהצרה.

חיה בבועה,

רחוקה מכולם,

מנותקת מהכל

עם שלט "אין כניסה"

לא אוכלת,

לא שותה,

לא צוחקת,

לא בוכה,

יושבת בשקט,

לא מוציאה מילה.

עיניים חלולות,

אין לה ברירה.

לא היה לי שם יותר מתאים לפוסט הזה מאשר "לא" .

למה? כי כמו שאתם רואים כתבתי מלא "לא" בפוסט הזה.

את הקטע הזה כתבתי היום בכיתה בזמן שיעור אנגלית.

וככה אני מרגישה. כמו כל מה שתיארתי כאן.

מזל שיש לי את הבלוג האנונימי בשביל לפרוק הכל בלי שיכירו אותי...

אוהבת,

Dr.Pain

אז זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. הצלקות תמיד יזכירו לי שהעבר היה אמיתי אבל אני עומדת עם הפנים קדימה ומשאירה הכל מאחוריי.

אני נראית או לפחות נראיתי לכולם ילדה תמימה, שקטה, כזאת שלא אוהבת לריב ולהסתכסך. נו, ילדה טובה כזאת. אבל אף אחד לא ידע מי אני באמת. מי אני מתחת לכל זה.

הסיפור הזה דווקא התחיל די ממזמן. כשהכרתי אותו. אני זוכרת את איך שהתנהגתי כלפיו. השפלתי אותו מול כולם. הורדתי את האגו שלו לרצפה והרגתי אותו. לא, לא כמו שאתם חושבים. הרגשתי אותו מבפנים שזה הרבה יותר גרוע מלהרוג מישהו מבחוץ.

השארתי על הרצפה שם בגינה את האגו שלו, את החיים שלו. הרסתי לו הכל. כולם אמרו לי "למה עשית את זה?" ולא היה לי מה לענות. הרגשתי רע. כעבור תקופה הכל נשכח. אבל לא אצלנו. לא דיברנו בכלל. חברות שלי המשיכו לשאול מה קרה וניסו לעודד אותי כל הזמן ואז עניתי להן את אותה התשובה. "אין לי מה לשמוח. הרגתי אותו מבפנים. אין יותר מה לעשות. אני שרופה."

יום אחד החלטתי לעשות מעשה והלכתי אליו. ככה. בלי הזמנה, בלי להודיע. פשוט באתי. דפקתי בדלת והלב שלי פעם. הוא פתח אותה עם חיוך אך ברגע שמבטו נתקל בי החיוך נמחק. הבטתי בעיניים החלולות שלו והוא שאל "מה את רוצה ממני?" הבטתי בעיניים החומות והמהפנטות שלו ולא יכולתי להזיז את מבטי ממנו.

אמרתי לו את האמת "אני מצטערת. אני לא יודעת מה קרה לי. לא רציתי לעשות את זה. אני מרגישה רע עם מה שקרה וחשבתי על זה יותר מידי זמן. אני לא רוצה שהמצב הזה ימשיך. אני כל כך מצטערת." הוא הביט בי במצב עצוב ואני התחלתי להתנשך מהדיבור המהיר. וקיוויתי. כל כך קיוויתי. ואז הוא ענה. אני בחיים לא אצליח להוציא את המשפט הזה מהראש שלי. "אני בחיים לא אסלח לך. אני לא מסוגל אפילו להסתכל לך בעיניים. לכי מפה ואל תחזרי בחיים. ברור לך?" הוא טרק את הדלת בפניי. הייתי בהלם. אבל בשנייה שחזרתי לעצמי הסתובבתי וירדתי למטה. ברגע שיצאתי לרחוב התמלאו עיניי בדמעות ורציתי להתחיל לבכות. בזמן שהלכתי לגעתי להחלטה. זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. העבר לא יישכח אבל אני ממשיכה.

במכתב הזה אני ארשום את שמות האנשים שהייתי רוצה שיקראו את זה וידעו מה קרה. רק הם. כדי שיסלחו לי.

עכשיו, לפני הסוף אני אומר לכם מה עומד לקרות בשנייה שאני חותמת את שמי על המכתב הזה ומקפלת את הדף. אני אצא ואלך לתחנת הרכבת ואביט ברכבות העוברות. אני אחכה שתבוא הרכבת שלא עוצרת בתחנה אלא זאת שממשיכה לנסוע במהירות גבוהה וברגע שהרכבת תעבור אני אקפוץ. ואני מספרת לכם את זה כדי שתדעו שזאת לא הייתה תאונה. שזה מכוון ורציתי ליפול. אז זהו. כאן הסיפור הזה נגמר! אני ממשיכה הלאה. וזאת לא הדרך שציפיתם נכון? אבל אני באמת לא אוכל להמשיך עם הצלקות האלה שמזכירות לי את העבר.

אני עם הפנים קדימה, קדימה לרכבת. אני משאירה הכל מאחוריי. זהו. נגמר.

אל תכעסו עליי. אני שלמה עם ההחלטה שלי. תאמרו לכולם שאני מצטערת.

אני אוהבת אתכם לעולם ועד. ואני נורא מצטערת.

להתראות.

הקטע הזה תקוע לי בראש כבר מרביעי בצהריים.

ואין לי מושג למה.

הרגשתי שאני פשוט חייבת לכתוב את זה. סתם ככה.

אולי בתת-מודע שלי יש לו משמעות.. אבל כרגע? אין לי מושג.

מקווה שאהבתם ♥

אוהבת,

Dr.Pain

והסכין חדרה לתוך בטנה. והדמעות זלגו מעיני שתינו. היא התמוטטה. והוא? ברח.

אני זוכרת את זה כאילו זה קרה רק אתמול.
הייתי אז חברה *שלו*. ולא הבנתי איזה טעות אני עושה. *היא* ניסתה לפקוח את עיניי אך ללא הצלחה.
היא תמיד סיפרה לי שהוא עם אחרות כשאני לא יכולה לצאת. שהוא שותה. שהוא מעשן. שהוא עבריין. והיא אפילו חקרה עליו וגילתה שיש לו תיק במשטרה על ניסיון לדקירה!
קוראת לעצמה חברה טובה..
חוקרת על החבר שלי. חושבת שאני לא יכולה להבין לבד.
לפחות ככה חשבתי אז.. ואני מתחרטת על זה עכשיו.
היא ביקשה ממני לצאת איתה לגינה.. היא רצתה להראות לי משהו.
היא אמרה "אני מצטערת. אני יודעת שלא רצית שאני אעשה את זה. אבל הייתי חייבת לגרום לך להבין..."
לא הבנתי על מה היא מדברת. היא הגישה לי מעטפה.
פתחתי אותה וראיתי בה תמונות. תמונות שלו מתנשק עם מישהי. ועם מישהי אחרת. ועוד מישהי. ובכל התמונות יש לו או סיגריה ביד או בקבוק וודקה לידו.
היא הראתה לי גם סרטון שהוא היה שיכור ואמר "מה אכפת לי מהמטומטמת הזאת?! יא אללה עזבו אותי כבר י'קרציות! אני אתנשק עם מי שבא לי, אשתה מה שבא לי ואעשן מה שבא לי! מצידי היא יכולה ללכת להזדיין!!!"
הדמעות חנקו אותי לגמרי. אבל לא התכוונתי לבכות. למה? כי ביקשתי ממנה לא לעשות את זה שוב. לא לחקור.
הייתי מעדיפה לחיות איתו באושר בלי לדעת את כל זה.
אבל זה היה אז.
אני זוכרת איך קמתי מהספסל וקרעתי את התמונות לגזרים.
אולי אפילו פניי האדימו מרוב עצבים.
"מה נראה לך שאת עושה?! אתה מנסה להרוג אותי נכון?! את שונאת אותי! תמיד שנאת!!! את את מעיזה לבוא אליי עם התמונות שלו?! את רק רוצה לגרום לי לסבול נכון?! חתיכת צבועה מגעילה!! איך יכולתי להיות חברה שלך בכלל?!"
כן, ככה דיברתי לחברה הכי טובה שלי בעולם. זאת שאני מכירה מלידה. זאת שאני והיא ביחד בכל מצב במשך 15 שנים.
ככה דיברתי אליה.
ראיתי את הדמעות בעיניים שלה. אבל פשוט הסתובבתי והלכתי.
ככה. השארתי אותה לבד. שתבין מה היא עשתה הרגע.
בחלק אחר של הגינה ראיתי אותו. עם כמה אנשים. עם סיגריה ביד אחד ובקבוק בירה ביד השנייה.
הוא ישב על ספסל ועל ברכיו ישבה איזשהי בחורה. אחת יפה יותר ממני. שלא הכרתי.
ידעתי שלא הייתי צריכה לצאת עם מישהו גדול ממני. בטח לא עם מישהו בן 18.
באתי אליו והוא הרים אליי מבט. "מה?"
"מה? אתה עם עם אלכוהול, סיגריות ובחורה שיושבת לך על הזין ואתה שואל את חברה שלך מה?!"
"מה את רוצה ממני קרצייה?"
"אתה הבטחת..."
"פחחח.. באמת האמנת להבטחה הזאת שאני לא אשתה ולא אעשן וכל החארטה הזאת?"
"אתה שיקרת לי.. ובגדת בי.."
"באמת ציפית שאני אדם של מערכת יחסים רצינית? ועוד עם בחורה בת 15?"
ואז התחלתי להוציא עליו הכל. התחלתי לקלל אותו כמו שלא קיללתי מעולם אף אדם.
ואז הבחורה ההיא קמה ממנו אחרי שהוא סימן לה והוא בא מולי.
"איך את חושבת שאת מדברת אליי?"
"איך שבא לי!"
הוא הוציא סכין מהכיס שלו. ממש מולי.
הוא קירב אותה לפניי "כדי לך לשתוק ומהר! ברור לך?!"
לא הייתי מסוגלת להוציא הגה.
ואז שמעתי אותה..
"תתרחק ממנה" היא אמרה בשקט. אבל בתוקף.
הוא לקח צעד מודגש אחורה והביט בנו במבט מזלזל.
והיה משהו במבט שלו כנראה שהיא קלטה ואני לא.
כי בכל זאת השפלתי אותו מול כל החברים שלו עכשיו.
היה לו רעל בעיניים. הכל קרה כל כך מהר.
איך לא יכולתי לעצור את זה?!
הוא בא לקפוץ עליי ולדקור אותי. והיא? היא קפצה ונעמדה מולי.
והסכין חדרה לתוך בטנה. והדמעות זלגו מעיני שתינו. היא התמוטטה. והוא? ברח.
כל החברים שלו הביטו עלינו בשוק ואז לקחו את הרגליים וברחו.
היא שכבה שם מדממת ובכתה.
"אוי.. איך לא הקשבתי לך?!" אמרתי לה..
הוצאתי את הפלאפון, הזמנתי לה אמבולנס וקראתי למשטרה..
לקחו אותה לבית חולים ואותי לתחנת משטרה לחקור.
סיפרתי להם כל מה שידעתי עליו. ונתתי להם את כל הפרטים.
לאחר מכן הם הסיעו אותי לבית החולים. לבשורה המרה ההיא.
שהסכין חתכה אותה שם. בדיוק איפה שפחדתי שזה יקרה.
הנקודה הנוראית ההיא שאני דקרתי אותה בטעות בגיל חמש כשהיינו אצלי בבית.
הנקודה שכמעט הרגה אותה.
והפעם? הדקירה סיימה את המלאכה שאני כמעט עשיתי.
ונשארתי בלעדיה.
והוא? נכנס לכלא. על רצח בכוונת תחילה.
עברו כבר חמש שנים ואני עדיין לא מאמינה שזה קרה.
הילדה המושלמת ההיא.. החברה הכי טובה שלי..
נרצחה.
ובגללי.

זה קטע שסתם המצאתי ואין לי מושג איך הוא יצא לי.

אני נורא אהבתי את מה שכתבתי D:

אוהבת,

Dr.Pain