משהו עמוק מבפנים לא מאמין לעצמי, או בי.
קשה לי כשאתה מסתכל עליי בכזו צורה, שאתה אוהב אותי ובטוח בי ובטוב שבי
אנחנו עומדים מול המראה, אתה אומר לי מה אתה רואה
כל חלק קטן בי יפה דרך העיניים שלך
אני לא מצליחה לראות מה שאתה רואה ותוך כדי לחלוטין מאמינה לכל מילה שלך
מלטפת ומכאיבה באותו הזמן, ככה זה מאז ומתמיד היה איתך.
גדל בי ביטחון שלא היה לי לפני שפגשתי אותך אתה נותן לי את כל כולך.
זה לא פייר אני לא מגיעה לך, אתה פשוט נפלא
אני רוצה להעלים את הדחפים האלה, את היצרים האלה שאני בעצמי אפילו לא מבינה עד הסוף.
אני אוהבת אותך בכל ליבי, אני מנסה לעבוד ולפתח את עצמי
להמשיך ללכת ולהוכיח לך את החוזקה והחוכמה שבי שאתה מצליח לראות יותר מכל אחד אחר.
כשאתה מחבק אותי אני מרגישה שאתה אוחז, מכיל ומקבל את החולשות והשריטות, אותי.
את כולי.
ועם כל זה, לדעת לקבל אהבה זה גם קשה מי היה מאמין?
מי יודע אם זו אני שמנסה לחבל לעצמי בסיכוי להיות מאושרת, או שפשוט לא ניתן לרצות אותי?
לאן אפשר לצפות ולשאוף והאם זה בכלל משהו מציאותי?
גדלתי בהרגשה שצריך להסתפק ולהישאר עם מה שיש.
עובדים עם מה שיש והופכים אותו לטוב?
כאמור, מחפשת צרות 6 בבוקר טוחנת מחשבות
כל כך הרבה ביקורת עצמית
איזה שטויות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mis Nobody