בואו ואספר לכם סיפור. סיפור על ילדה בת 12, שנכנסת לתומה לישרא בלוג, למטרת פתיחת בלוג עיצובים (אני מעצבת כבר למעלה מ3 שנים בפוטושופ). היא פותחת כמה בלוגים אקראיים, רובם בלוגי עיצובים. היא בוחנת את הרמה, את האיכות ואת הכמות. לאט לאט היא נופלת לתוך המלכודת. ואז, כמו היפסטר שנלכד במלכודת נוטלה אופיינית, היא נופלת לתוך תהום האל חזור. היא לוחצת על הכפתור "צור בלוג" (או מה שזה לא יהיה- אני לא מדקלמת בעל-פה את דף הבית). מעתה היא עוד קורבן.

לאחר שבוע וכמה ימים, היא מחליטה לאזור אומץ, ולצעוד לעבר הצד האפל- הצד של הבלוגים האישיים פה בישרא. היא צעדה לעבר צד שלא היתה מודעת אליו. למעשה היא הדחיקה אותו במסווה של אי מודעות. היא נכנסת אל בלוג אחד, הבלוג האישי הראשון שמופיע ברשימת "הקוראים האחרונים" בבלוגה. הוא היה מקושט בורוד נחמד ויפה, בגוון של סרטי מתנה. היא עיינה ברשימות לפני קריאת הפוסט העדכני ביותר. עולם שקיים כבר 14 שנים על האדמה נמצא מהצד השני. עולם שמהלך במרכז הארץ, עולם שאוהב שוקולד, עוגות, וריח של דשא. עולם ששונא מקובלות, מעליות וגשם. היא קראה את הפוסט העדכני ביותר. תוך כדי קריאות פנימיות של "הי גם לי זה קרה","יוו היא כל כך צודקת" ו"אומיגד זה יותר מידי נכון" היא הבינה שעם העולם שנפתח מולה כרגע יש לה הרבה עם מה להזדהות. ואז היא עברה לעוד בלוג. ועוד אחד. ועוד אחד.

ולאחר מכן היא מחליטה לפתוח בלוג פרטי, אישי, משלה. קראו לו שקרים של מסטיק. הוא שימש לה מפלט. מקום בריחה. וכל פוסט היווה מעין צעקה לתוך חדר שקוף, מעין הצהרה לעולם, מעין מקום שאף אחד לא ימצא (שזה לא נכון, אגב.) ואז עולמה רעד, היא גדלה. ולפתע במבט לפוסטים קודמים, חלחלה הרעידה אותה. היא הבינה כמה פטתית, מעוררת רחמים, חסרת תקווה היא. ואז ללא כל מחשבות נוספות, היא מחקה את הבלוג. והיא התנתקה מהצד האפל למשך זמן מה. 

בנתיים היא גדלה עוד קצת. היא הבינה את כמה שהעולם דפוק, כמה שאין בו שום דבר אמיתי, כמה שהכל קקי. ואז הוא היה שם, והוא החזיק אותה כשהיא עמדה לשקוע בשלולית שממנה המוצא היחיד הוא הרס עצמי. ב"הוא" הכוונה לאדם מסוים. ואז הוא נעלם. והכל נעלם איתו. והיא התחילה לשקוע עמוק יותר ויותר לתוך שלולית ההרס והזו. 

ולפתע ניצוץ של אור עלה במוחה והיא נזכרה בישרא בלוג. תוך כמה שניות היא כבר היתה בתוך האתר, עם בלוג חדש. "the deth star" שמו. הבלוג ששימש כ"הוא" הבלוג שהרים אותה. הבלוג שהפך אותה לשמחה. הבלוג הזה, שהיווה תממיכה ברגעים האפלים, החלשים, הקודרים, העצובים, והשפלים של חייה. לאט לאט היא נעשתה שמחה יותר. היא הקשיבה לעצות המגיבים בבלוג והחיים שלה נעשו טובים יותר ויותר. היא לא דמיינה את חייה ללא הבלוג. הבלוג הזה היה החבר הטוב ביותר. החבר התומך ביותר, והיא היתה הילדה הנאהבת ביותר על ידו, המחייה שלו.

עם שמחתה, אותם רגעים אפלים קרו לעיתים רחוקות יותר ויותר. ולא היה לה יותר מידי מה לכתוב בבלוג. אבל היא תמיד הרגישה שהיא לא חברה טובה מספיק, ככה לנטוש חבר כל כך נאמן? אז היא התחילה לעדכן אותו יותר, והפוסטים נעשו עמוקים פחות ופחות- פוסטים של ילדה מאושרת. 

הילדה הזו היא אני.

אבל עדיין לא ענתי על השאלה. מה אני עושה בישרא בלוג? אני בישרא בלוג כי זה מקום מדהים עבורי. זה מקום כל כך אמיתי, כל כך צודק. מקום המכיל את כל הסודות האישיים והכמוסים ביותר של היצורים עלי אדמות. אוטופיה עבורי.

כל בלוג הוא עולם. העיצוב של הבלוג הוא השער לעולם, והרשימות הם השלט המוזהב לצדו של השער, בהם מוסבר לאיזה עולם אתה הולך להיכנס. הפוסטים הם החי, יבשות והימים של אותו עולם. 

אני אוהבת את ישרא בלוג. ולא נראה לי שאני אוותר על העולם שלי בזמן הקרוב.