בייחוד הומור, נמוך וגם גבוה כרוכים זה בזה. לפעמים אולי גם שיר.

בין מרתון תל אביב לצעדת המיליון וארוחת ערב אצל ההורים לא נותר לי הרבה זמן לאונן.
הרי גם אני זכאי לצעדת המיליונים הקטנה שלי. חבל שצעדת המיליונים הזו נגמרת בסופו של דבר במספר טיפות לבנבנות עכורות על הספה. בעצם גם צעדת המיליון הערבית נגמרת ככה פחות או יותר, לא?

אני כבר לא ילד. הרופא אמר לי שכדאי שאעשה ספירת זרע. מיד כשגמרתי הרמתי אליו טלפון. "5 טיפות גדולות ועוד אחת קטנה אחרי שסחטתי", אמרתי למזכירה הרפואית.
"אידיוט", היא אמרה והעבירה אותי לרופא. גם הרופא לא התלהב מהאינטיליגנציה שלי והעביר אותי לטיפולה של משטרת ישראל.

"הנה, נשבע לכם" אמרתי למאנאיק שהגיעו לדירתי, תוך שאני מצביע על מרבץ החיידקים תחתיו מסתתרת הספה שלי.
גם משטרת ישראל לא התרשמה מכנותי, ולאחר שהגיעו אנשי המכון הביולוגי ואטמו את דירתי עם סרטים ועליהם הכתובת המאיימת Bio hazard, נלקחתי כלאחר חוסר כבוד לתחנת המשטרה.
בדרך נפל לי האסימון. "אם כך, טלפון ציבורי לא בא בחשבון" חשבתי לעצמי ושלפתי את הנייד. "No calls" אמר השוטר שיודע אנגלית.
"למה אתה מדבר אנגלית?" שאלתי אותו. "Shut the fuck up, dawg" אמר השוטר שיודע אנגלית מסרטי טלוויזיה.
"הרישא אינו מוצא חן בעיני", חשבתי לעצמי בקול רם, "והסיפא, מי ישורנו?".
"עוד משפט אחד שאני לא מבין, ואני נותן לך דו"ח על הפרעה לשוטר במילוי תפקידו", אמר שוטר א'.
"אם כך, כדאי שלא אדבר בכלל", חשבתי לעצמי (הפעם הקפדתי לחשוב בלב, על מנת להימנע מאי הבנות).

טוב, כל הפרשיה המביכה הזו הסתיימה בסופו של דבר, במספר שעות בתא המעצר של משטרת ת"א. מכיוון שלא היה הרבה מה לעשות שם, השלמתי בנחת את מכסת האוננות החסרה שלי (פעמיים ביום עבודה, בין ארבע לחמש פעמים ביום מנוחה, וכשבע פעמים ביום בו הודעתי "חולה", כי סתם לא בא לי ללכת לעבודה, ואז היום הזה מוכרז רשמית כיום כיף), ואף צברתי מקדמה על חשבון הימים הבאים (בשלב זה המצב לוט בערפל, וחששתי שאני עלול למצוא את עצמי תוך זמן קצר בתא עם עוד מספר אנשים, שחביבות וסובלנות אינן נמנות על תכונותיהם הבולטות).

מספר ימים לאחר מכן, הקפיץ אותי הטלפון ממרבצי המהורהר על הספה. "אתה יודע שמחר פסח?", שאלה אמי מן העבר השני.
"מה הפה סח?" עניתי בתדהמה. "כן" אמרה אמי, "מה אתה מביא?". "אכין את הכרפסיו המפורסם שלי" (מאז שהגיתי את הכרפס בגירסה התל אביבית בסדר בשנה שעברה, עמלתי במשך שנה שלמה על מתכון קרפצ'יו  הכרפס שלי. כרגיל, המתכון המנצח התגלה במקרה, כשהשארתי את הכרפס מחוץ למקרר בקערת מים, במשך יולי, אוגוסט וחצי מספטמבר. באותה שיטה אגב נוצר סופלה האבטיח שלי,  שהיה יכול להיות הצלחה גדולה, לולא גרם לאישפוזה של רוב משפחתי לתקופות משתנות, ואף לפרידתנו הסופית מהדודה של אמי (אם כי הדעות חלוקות עד היום אם היה זה הסופלה, או ביקורה הדווקאי בחדר השירותים בביתי, על אף כל האזהרות).
"עזוב, חבל שתטרח", אמרה אמי, "תביא איזה בקבוק יין זול, ושהבקבוק יהיה חתום". "חתום על ידי מי?" שאלתי. "חתום, סגור, אטום", אמרה אמי, מאבדת את הסבלנות, "מילא שאתה מנסה להרוג את המשפחה שלנו, אבל בוא נעשה מאמץ להשאיר את משפחת הגיסה בחיים".
"ממממ", חשבתי לעצמי, "בהחלט יש בצד ההוא של המשפחה מספר עלמות מצודדות מראה, כדאי שאתקלח". באופן כללי, אני נוטה שלא להתקלח שלא לצורך.
"הרי מחר ממילא אתלכלך שוב", ניסיתי להסביר את הרציונל לנערת ג'יי דייט נאה בפגישה לפני כחודשיים. "לא אהיה כאן כדי לדעת" אמרה בעודה מזמינה את החשבון.

לסדר הפסח הגעתי כחתן ביום חופתו. אפילו הוספתי סבון לרפרטואר המקלחת שלי, ובצעד חריג לבשתי תחתון חדש, ולא כרגיל את ההוא ששמתי לאיורור (מה שאני מכנה "ניקוי יבש") בלילה שעבר.
אגב, יתכן שבעקבות השורות הקודמות, מתי מעט מכם יחשבו שמדובר כאן באדם מזוהם למדי, שמעביר את רב זמנו בהתחכמויות תפלות ובאוננות. נכון, כך הוא הדבר.

נערה צעירה, נאה ולא מוכרת פתחה את הדלת בבית הגיסה. "שלום, אני גיל, הבן של רינה ודני" (השמות שונו, מפני שהורי הבהירו לי כבר לפני שנים, שאינם מעוניינים להיות מזוהים אתי, למעט עם סיפורי ההצלחה שלי, אם יגיעו בעזרת השם או בעזרתו של כל מי שיכול לעזור. מהשם הם כבר התחילו להתייאש, מאחר שעד עתה נראה שאני לא בעדיפות גבוהה ברשימת העזרה שלו, והיתה אף תקופה קצרה בה אמרה אמי "בעזרת אללה" ואף "בעזרת ישו". "אולי הילד בכלל מוסלמי או נוצרי", חשבה לעצמה אמי באותם ימים, בעודה מאמצת את זכרונה במחשבות כגון "מתי בדיוק שכבתי עם מוניר הגנן", "האם אולף בעל אותי תשעה חודשים לפני שנולד גיל או לפני שנולד איתן" (גם שמו של אחי שונה כמובן מסיבות מובנות)), וכדומה. כן, היתה לאמי את התקופה הניסיונית שלה, בה ניסתה להנות ממין, עד שהגיעה למסקנה שאהבה זה מה שחשוב והחליפה את נסיונות המין החד פעמי עם בעלי מקצוע מזדמנים, ברומנים ארוכים עם בעלי מקצוע מזדמנים אחרים (יש שיתפתו להומור דלוח בנוסח"בעלי מקצוע מזדיינים", אך לא אני!).

אם נחזור לשדרה המרכזית של סיפורנו, לקח מספר שניות של בלבול עד שהבנו, אני והנוכחים, שדפקתי על הדלת הלא נכונה. לאחר מספר נסיונות כושלים לשכנע שאני חייל בודד, ונשלחתי עלי ידי קצין העיר (נורא רציתי להשאר, היו שם בוודאות הרבה יותר נערות ונשים נאות מאשר במשפחתי, שלא לדבר על מספר בנות 14-15, שמטעמי חוקיות לא ארחיב בעניינן). קימתם הנמרצת של אבי המשפחה ושניים נוספים שנראו לא מרוצים, בלשון המעטה, ממבטי הזימה שנעצתי בבנותיהם, שכנעה אותי שהסדר היחיד שאעבור בדירה זו יהיה סידור מחדש של עצמותי ואיברים נוספים, בסדר אקראי, שעשוי אף להיות לא הגיוני במידת מה וגם לגרום לי לכאבים נוראים, ושזה הזמן לזוז. "נתראה ביום העצמאות" אמרתי ונסתי לעבר הדירה הנכונה.

המשך ללילות קשים